לימין שור

הדילמה העומדת בפני איש או אשת המרכז-שמאל הישראלי, נאמר המחנ"צ, המבקש להגיע לשילטון היא פשוטה מתמטית ומסובכת אידיאולוגית. כדי ליצור קואליציה, שתזכה לאמון הכנסת, לא די לבצע סבב של כיסאות מוזיקליים בתוך הגוש; יש להעביר אי אילו מנדטים (יש ויכוח על המספר המדויק) מן הימין למרכז-שמאל. ההנחה של כל הטוענים לכתר משמאל, מאז 77, הייתה שלמצביעים שלהם אין אופציה אמתית להצביע מחוץ לגוש. הם "בכיס" אפוא. ההנחה השנייה הייתה שלפחות חלק ממצביעי הימין יהיו מוכנים לשנות את הצבעתם, אם ישתכנעו שמפלגת המרכז האמורה, מרופדת באנשי ביטחון ובחוזרים בתשובה מן הימין, היא פחות שמאלית ויותר ימנית משחשבו. מטרת המסתערים על משרד ראש הממשלה היא אפוא להחניף לאותם מנדטים בודדים שיכולים לעבור מגוש לגוש בהצהרות ימניות. ההצהרות הללו ירגיזו אמנם את אנשי המחנה "שלהם", אבל בבוא העת יצביעו אלה בתוך הגוש (לכל היותר ינועו קצת שמאלה, בתוך הגוש—כלומר יצביעו מרצ למשל ולא מחנ"צ). הסיכון היחיד שהטקטיקנים ויועציהם לוקחים בחשבון הוא האפשרות שמצביעיהם יישארו בבית מתוך סלידה מהנהגתם. הם מניחים שהסיכון הזה הוא מזערי. ברגע המבחן, שיקול ה"רק לא ביבי" יגבר. לטקטיקה הזאת, שלא ממש עבדה במערכות הבחירות האחרונות, יש גם היבטים אסטרטגים, שהיועצים לא ממש מתחשבים בהם. מחנה המונהג לאורך שנים על ידי מנהיגים העסוקים חלק גדול מן הזמן בחנופה לאלה שמעבר לגדר, הנזהרים, משיקולים טקטיים, לא לומר שום דבר שאיש הימין השוקל-אולי-לחשוב-על-הצבעה-לעבודה לא יאהב, מאבד את עמוד השדרה המוסרי שלו ואת הנכונות להתגייס. כיוון שהוא נתפס כמאגר כוחות "בטוחים" ותו לא, קשה מאד לגרום לו לפעול מעבר להצבעה, תוך סתימת האף, ביום הבחירות.

המהלך הכה מתוחכם של "לימין שור!" חוזר על עצמו כבר שנים רבות. לא צריך להיות מומחה גדול כדי לזהות אותו. ואף על פי כן ההצהרות האחרונות של אבי גבאי חצו איזה קו, אם לא אדום אז ירוק. איכשהו הפנייה ימינה של גבאי נראית קצת כנה וקצת נחרצת מדי. זה התחיל בהכרזה שלא יישב בקואליציה עם הרשימה המשותפת. עצם ההכרזה אינו בלתי סביר, בעיקר בהינתן עמדותיהם של חלק מחברי הרשימה המשותפת, אבל גבאי לא מיהר להבהיר למה הוא אינו מתכוון. בראיון שנתן מיד אחרי ההתבטאות ההיא, גבאי מיאן להבהיר שהוא אינו פוסל את המצביעים הערבים ואינו פוסל שיתוף עם נציגיהם שיהיו מוכנים להגיע להסכמות עם הגוש הקואליציוני שהוא מקווה להנהיג. הסירוב הזה להבהיר, גם לנוכח ביקורת שהאשימה אותו בהוצאת אזרחי ישראל הערבים אל מחוץ לגדר, בעייתי. לא הספקנו לתהות מה זה בדיוק אומר וגבאי סיפק עוד אמירה, הפעם בענייני ההתנחלויות. וגם הפעם זה נראה פחות כמו קריצה לימין ויותר כמו חיבוק נסער. כשנשאל האם היה מפנה את עלי ועפרה, המצויות מחוץ ל"גושי ההתנחלויות", גבאי לא השיב "בשמאלית" (ודאי) ולא התחמק (עוד חזון למועד). הוא השיב ב"ימנית" שוטפת: "אם אתה עושה שלום, למה צריך לפנות? אני חושב שהדינמיקה או הטרמינולוגיה שהתרגלו לדבר כאן, במונחים של אתה עושה הסכם שלום—מפנים, היא לאו דווקא נכונה".

"הדינמיקה או הטרמינולוגיה" בלשונו של גבאי, אכן "לאו דווקא נכונה". הימין/הנסיבות/הפלסטינים יצרו מצב שבו גם במרכז לא סבורים שהסכמי שלום מחייבים התפנות כללית (שהרי ישנם "הגושים" המקודשים). השאלה היא לא אם פינוי הכרחי, אלא אם פינוי, כל פינוי, אסור. דומה שגבאי נוטה לעמדה השנייה—עמדת ימין מובהקת (שלום תמורת שלום, לא מפנים אף שעל). אם זה מנהיג השמאל, מוטב כבר להצביע ימין: "כל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו".

אני רוצה לקוות שגבאי אינו איש ימין. אני רוצה לקוות שהוא מבין שלא מגיעים לממשלה על ידי חיסול אידיאולוגי של המחנה שלו. נחכה ונראה.

התפרסם בידיעות אחרונות 18.10.17

4 replies »

  1. השמאל מתעקש שלא ללמוד מטעויותיו. שלי יחימוביץ' התחנפה לימין ולמתנחלים, בוז'י עשה הכל כדי להיראות כמו ביבי משודרג, ומה יצא להם ולנו מזה? מפלגת העבודה הפכה לבדיחה עגומה, מחליפה צבעים, מחליפה שמות וזורקת את עצמה בדבקות לפח האשפה של ההיסטוריה. מרוב שיחות סלון, קיטורים על המצב וחישובים מתוחכמים איך מצליחים לאחוז בחזרה במושכות השלטון, הפכנו למפלגה שאיש כבר אינו יודע מה באמת היא רוצה מעצמה ומהו החזון שלה. זו לא סחורה מפתה עבור הבוחר הממוצע. זה לא אני אמרתי, ההיסטוריה של השנים האחרונות מוכיחה זאת שוב ושוב.
    לו אני איש ימין, הייתי מביט במידה של שעשוע על מפגן ההתרפסות החולני הזה. הנה, מצעד "המתפכחים" הזה מוכיח כי דרך הימין היא הדרך הנכונה. ברוכים הבאים, טוב שבאתם, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, אבל שאצביע עבורכם? פחחח. גם אם אני שונא ביבי, הוא כנראה בדרך החוצה, וממילא תמיד לימדו אותי שהמקור עדיף על החיקוי.
    הטעות הטרגית הזו של השמאל אף מתחדדת לנוכח העובדה שאם אכן ישנם אנשי ימין אשר מתלבטים ומתנדנדים, הם כנראה ילכו ללפיד, כי הוא בעיניהם האלטרנטיבה האמיתית. לבטח לא המחנ"צ – אסופה של אנשי שמאל, מגמגמים, מזגזגים, מעמידים פנים ובעצמם כנראה לא ממש מאמינים בעמדותיהם המסורתיות ובאידיאולוגיה שלהם, אם נותרה כזו בכלל. כמובן שכל החנופה הזולה והחלולה הזו גם "מזיזה" את כל המפה ימינה ובתהליך הדרגתי הופכת את כל המשנה של השמאל בעיני הציבור לפארסה, להזייה של אנשים תלושים, לבדיחה.
    וגם אם נניח כי בתרחיש דמיוני כלשהו (תיאורטי לחלוטין ובלתי סביר בעליל) מפלגת העבודה אכן תצליח למשוך מספיק מנדטים מהימין ולהרכיב איכשהו איזו קואליציית טלאים שברירית על חודו של קול. אם אותו ציבור דמיוני אכן יעניק לה את הניצחון המיוחל, אותו ציבור שתומך בהנצחת המצב הקיים, איזו בשורה תצא מכאן? איזה שינוי יהיה? איזו מדיניות חדשה תיושם? הרי לא יהיה לממשלה כזו ולו בדל של מנדט להסכם כלשהו. אז מה הטעם בכל ההתחכמויות התפלות, החישובים וההתפתלויות הללו?
    מנהיג אמיתי מנסה לשכנע את הציבור בצדקת הדרך שלו, לא מנסה לשכנע שהוא לא באמת מי שכולם חושבים שהוא. זו ליצנות, חנופה, נשף תחפושות, לא מנהיגות. דווקא חשבתי שגבאי קורץ מחומר אחר ואני עדיין מקווה שיתעשת.

    אהבתי

  2. השיקול: נביע עמדות ימניות – הימין הרך יצביע עבורנו.
    התוצאה: הימין הרך אומר "אפילו המרכז / שמאל-רך מודה שהימין צודק" ואז הימין הרך עובר עוד יותר ימינה. כנ"הסיפור לגבי המרכז. ובשמאל נשארים בודדים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s