המדינה זה לא אני

ינת הלאום המודרנית מבוססת על ההנחה שגבולות המדינה תואמים, פחות או יותר, את גבולות האומה. המקום "הטבעי" לקיבוצים בעלי תרבות לאומית משותפת (שפה, זיכרון היסטורי משותף, אמתי או מיתי, מסורות פוליטיות משותפות, סמלים משותפים) הוא המדינה—ישות שלטונית בעלת גבולות טריטוריאליים ברורים, הלוקחת על עצמה לדאוג לצרכיהם הקיומיים והתרבותיים של אזרחיה. ישנם אמנם קיבוצים אנושיים המזהים את עצמם עם טריטוריה, שפה וזיכרון היסטורי מסויימים גם מחוץ למדינת הלאום, אולם הללו נתפסים כ"פזורה". הם חיים מחוץ למקום הטבעי שלהם. המצב הטבעי לכאורה הוא שהצרכים הזהותיים של קבוצות לאומיות מרוכזים בטריטוריה אחת שבה הקבוצה מהווה רוב ושבו חיים האזרחים תחת ממשל פוליטי אחד המייצג בדרך זו או אחרת את צרכיו הזהותיים של הרוב.
הבעיה עם ההגדרה הזאת היא, שהיסטורית, ההתאמה בין ההגדרות הפוליטיות-טריטוריאליות של מדינת הלאום לבין אוסף הקבוצות הלאומיות שמצאו את עצמן בתוכה לא הייתה מלאה. בתוך אותה מדינה מצאו את עצמן קבוצות בעלות דת שונה, שפה שונה, היסטוריה שונה ולעתים מסורות פוליטיות נבדלות. סקוטים ואירים בבריטניה, קורסיקנים וברטונים בצרפת, בסקים וקטלנים בספרד, כורדים בתורכיה, סיציליאנים באיטליה, ערבים בישראל, חשו שהמדינה אינה מבטאת את הצרכים הזהותיים שלהם. לא פעם הפכו לחלק ממדינת הלאום אחרי שבעבר הייתה להם ריבונות נבדלת משלהם (כך בקטלוניה ובסקוטלנד למשל). האחדות מבחינתם לא הייתה ביטוי לזהות הלאומיות שלהם, אלא משהו שנכפה עליהם. מדינת הלאום עשתה מאמצים לטשטש את ההבדלים בין הקבוצות. המדינות הכתיבו שפה אחידה, סמלים משותפים, לוח שנה משותף ומערכת חינוך משותפת שהדגישה את המאחד—אמתי או דמיוני. הקבוצות שתחושת הזהות שלהן לא תאמה לזהות המשותפת שהגדירה המדינה נתבעו לשנמך את תחושת הזהות הנבדלת שלהן—לראות בה זהות "מקומית" או "אזורית", או "אתנית" משנית לתחושה הראשונית של שייכות למדינת הלאום. הם נדרשו (ונדרשים) להיות "ספרדים" או "איטלקים" או "ישראלים" תחילה. בכל מקרה של התנגשות, נדרשו להוכיח שנאמנותם הראשונה היא למדינה. לעתים קרובות זה הצליח. המיעוטים קיבלו את הסידור שהוצע להם על ידי המדינה ללא מחאה. לעתים זה הצליח פחות. מאבקים ממושכים התנהלו סביב הדרישה לאוטונומיה או לעצמאות, בדרך כלל מכוח הטענה שהרוב מקפח את המיעוט ומונע ממנו לא רק הגדרה עצמית, אלא גם שוויון זכויות מלא.
מה שמפתיע בהתעוררות הלאומית של הזמן האחרון באירופה הוא שהרגשות הלאומיים מתעוררים לא בקרב קבוצות מוחלשות ועניות, אלא דווקא בקרב קבוצות חזקות ועשירות יחסית, כמו קטלוניה בספרד וחבלי לומברדיה וונטו בצפון איטליה. לא שאין לקבוצות הללו טענות על קיפוח, אבל דומה שהתחושה העיקרית הדוחפת אותן החוצה היא שאין להן עוד עניין בפרוייקט הלאומי ובעיקר שאין להן עניין להמשיך לממן חלקים עניים יותר באומה. הלאומיות החדשה שונה אפוא במהותה מן הלאומיות הישנה, שראתה את המדינה קודם כל ככלי להתמודד עם איומים מבחוץ. הברית הפנים-מדינתית אולי לא הייתה מושלמת, אבל היא יצרה קואליציה שתמנע השתלטות של כוחות חיצוניים שהם גרועים מן השכנים המרגיזים מבפנים. השנים הארוכות של שלום אירופי (והתמוטטות הגוש הקומוניסטי) הפכו את האיום החיצוני לתיאורטי. אם השכן שלך הוא מדינה תוקפנית המאיימת להפוך אותך לנתין, אתה מוכן לקבל את ההסדר המדינתי. אם הוא האיחוד האירופי, אתה לא בטוח שהשותפות הספרדית (או האיטלקית) שווה את המחיר. הוסיפו לזה את הברית הבלתי כתובה בין הניאו-ליברליזם לביקורתיות הפוסט-קולוניאלית–אנשי ההון סבורים שמדינות הלאום רק מפריעות למעבר השוטף של כסף מאתר לאתר; הפוסט-קולוניאלים רואים בכל "כור היתוך" אונס ומעדיפים לפרק את היחד לפסיפס רופף של זהויות—ותקבלו את הלאומנות הפוסט-לאומית. יש הרבה אמת בטענה שמדינת הלאום היא תוצר מלאכותי. אבל האמנם הגיע הזמן לפרק אותה? הכול תלוי בשאלה אם הסידור האירופי המבוסס על שפע והיעדר איומים יאריך ימים. האם יאריך ימים? ספק גדול.

התפרסם בידיעות אחרונות 1.11.17