ויש כאלה ששווים יותר

המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם לאחרונה דו"ח על יחסי יהודים-ערבים בישראל בשם "שותפות בערבון מוגבל". הדו"ח הזה צריך להדאיג את כולנו. מה שעולה ממנו הוא שחלקים נכבדים מן הרוב היהודי בישראל אינם מאמינים בשוויון זכויות. התופעה הזאת מובהקת במיוחד בקרב הקבוצה הגדולה בישראל, אנשי ימין (חרדים, דתיים לאומיים וחילונים ימנים). כ40% מן הנשאלים (רובם הגדול אנשי ימין) סבורים שליהודים צריכות להיות זכויות יתר במדינה. כ41% אחוזים (באותו הרכב) סבורים שצריך לאפשר לערבים לקנות קרקע רק ביישובים ערבים. 25% סבורים שאין להתיר להם לקנות קרקע כלל. כ51.5% סבורים שעדיף שיהודים וערבים יחיו בנפרד. רוב היהודים (כ66%) מתנגדים לצירוף מפלגות ערביות (מכל מין) לממשלה ולמינוי שרים ערבים. רוב היהודים (68%) סבורים כי אדם אינו יכול להרגיש פלסטיני ולהיות בה בעת אזרח נאמן למדינה. רוב היהודים (52.5%) סבורים שהערבים אזרחי ישראל מעוניינים בחיסולה של המדינה. 58% (!) מן המרואיינים היהודים סבורים שיש לשלול אזרחות ממי שאינו מוכן להצהיר שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. בהתחשב בעובדה שרוב המרואיינים הערבים (67%) סברו שלמדינת ישראל אין זכות להגדיר את עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי (להבדיל ממדינת כל אזרחיה, שבה הם מכירים), הפוטנציאל הנפיץ ברור.
אני לא חושב שהיחס של יהודים לערבים נובע מגזענות גרידא—על אף שגזענות קיימת בחברה היהודית (וגם בערבית במידה מסוימת). המתח בין יהודים וערבים בישראל נובע קודם כל מן הסכסוך הלאומי, שעליו לוקחים טרמפ עניינים אחרים. סביר להניח למשל שלולא הסכסוך, היה הציבור המסורתי פחות קשוב לרעיונות גזעניים המציגים את עצמם כמסורת ישראל—כפי שהוא מתעלם במידה רבה מן הניסיון להפנות את הרעיונות הללו כלפי נוצרים למשל. סביר להניח שלו היה מדובר רק במתח בין רוב למיעוט, ללא הסכסוך האלים בין ישראל לערבים וללא המאבק בין המערב לאסלאם הרדיקלי במובן הרחב, היו העמדות מתונות יותר. גם ההנהגה הפוליטית הערבית, שהיא כפי הנראה רדיקלית יותר מקהל מצביעיה תורמת למתח.
אבל כל התובנות הללו אינן צריכות לנחם אותנו. הציבור הישראלי אינו מסתפק בדרישה להחיל על ערבים "בידוק ביטחוני" נוקשה יותר. הוא רואה בערביי ישראל כמגזר נטע זר (כמה אירוני, בהתחשב בעובדה שהם הם תושבי המקום המקוריים ולא קהילת מהגרים), מיעוט שנוכחותו נסבלת בלית ברירה. הדברים באים לביטוי בתחושה בקרב יהודים שערביי ישראל מעוניינים בחיסולה של המדינה (עמדה שאין לה הדהוד בקרב המרואיינים הערבים) וגם בתחושתם שאין לגיטימציה לאזרחי ישראל שלא לראות בעצמם חלק מן הפרוייקט הציוני (כלומר להכיר בלגיטימיות הפוליטית של המדינה—כפי שרובם המכריע עושה—אבל לא בכך שהיא מדינת הלאום של העם היהודי). מי שערבי ואינו מוכן לקבל את ההגדרה הזאת (ליהודים חרדים למשל מותר לדחות אותה), צריך להיענש בשלילת אזרחותו, כלומר בשלילת כל זכויות האזרח שלו. גם התפיסה שהדרך היחידה לערבי להיות אזרח נאמן היא שלילת זהותו הפלסטינית היא דחיית עיקרון הזהות הלאומית הכפולה במסגרת נאמנות למדינה, שאיפשרה, ועודה מאפשרת, ליהודים בכל העולם להרגיש אזרחים נאמנים לארצותיהם ובנים נאמנים לעמם.
האלמנטים דמויי האפרטהייד שעולים מעמדות המרואיינים (דרישה להפרדה, איסור על רכישת קרקעות, דרישה להענקת זכויות יתר ליהודים, חוסר עניין בלשונם ובתרבותם של הערבים, התנגדות לישיבת שרים ערבים בממשלה) הם סימפטום למחלה שהתרבות הישראלית כולה מאמצת בשם המאבק הלאומי—דחיית עקרון השוויון, עיקרון שבלעדיו אין דמוקרטיה ואין זכויות אדם. ההתקפה על עקרון השוויון היא ביטוי ללאומנות ששורשיה תרבותיים-דתיים ("אתה בחרתנו"), תרבותיים-פוליטיים (העולם כולו נגדנו , אנחנו מצויים בסכנת חיסול מתמדת) ופירותיה צצים בכל אתר ואתר. הפירות הללו מורעלים. משעה שנקבע שהשוויון אינו ערך, לא תיוותר האפלייה בתחום אחד בלבד. היא תחלחל לכל מקום ומקום—כלפי כל מי שהרוב אינו חפץ ביקרו. היחס העוין והמפלה כלפי ערבים הוא ההתחלה. המשך יבוא.

:קטגוריותהבלוג

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s