מי אתה שלא תביא חנינה, יא שמאלני?

חנינה ניתנת לפנים משורת הדין. היא שריד מעולם שבו המלך יכול היה לעקוף את מערכת המשפט בשם שיקולים שאינם כפופים לדיני ראיות ולחוקי המדינה. היא אינה משהו שמי שהורשע בדין זכאי לו, אלא משהו שניתן לו על אף שאינו זכאי. בתי הדין עוסקים בעובדות, מציגים ראיות וטיעונים ובוחנים אותם על פי עקרונות חוקיים. הם מחליטים באם נעברה עבירה על ידי הנאשם. אם נמצא שאשמתו הוכחה מעבר לכל ספק סביר, הם קובעים מהו העונש הראוי לו על פי חוקי המדינה. ההחלטות הללו חשופות לערעור. הנאשם ובאי כוחו יכולים לטעון שהחלטות הערכאה שפסקה את דין הנאשם אינן סבירות ועל כן צריכה ערכאה גבוהה יותר לשנות אותן. התהליך הזה, שעולות בו טענות וטענות נגד ומתנהל בו דיון משפטי מורכב, מסתיים במיצוי. ברגע מסויים אין לנאשם אמצעים נוספים להיפטר מהרשעה ומעונש. בשלב זה נכנסת לפעולה סמכות החנינה. בעל הסמכות, הנשיא במדינת ישראל, יכול להחליט על פי שיקול דעתו האישי להפחית בעונשו של המורשע או אף לבטל את הרשעתו כליל. הנשיא מקבל חומר מגורמים שונים (מחלקת החנינות במשרד המשפטים וועדת השיחרורים). החלטתו טעונה חתימת שר המשפטים ובמקרים מסויימים חתימת שר הביטחון. אולם לנשיא הסמכות להתעלם מן ההמלצות ולפעול על פי שיקול דעתו. חתימתם של שר המשפטים או שר הביטחון אינה מהווה התערבות בשיקול הדעת של הנשיא, אלא רק אישור שההליך התקיים כדין (כלומר שהנשיא קיבל לידיו את כל החומר הרלוונטי).

למה מחליט הנשיא לחון פלוני ולהימנע מלחון אלמוני? בסופו של דבר זוהי החלטה סובייקטיבית של הדיוט. מעניק החנינה אינו פועל מכוחם של עקרונות משפטיים (הללו מוצו כאמור בערכאה העליונה). הוא אינו מתיימר להבין במשפט יותר מן השופטים. הוא פועל מכוחו של איזו עיקרון חסד מעורפל. למרות הכול ועל אף הכול—הוא מבטל את ההליך החוקי משום שהוא רחום וחנון. לעתים, כפי שעשה הנשיא הרצוג בעניין החשודים בפרשת קו 300, הוא מונע מן ההליך החוקי להתקיים. האם ראוי שתהיה סמכות כזאת במדינת חוק? האם ראוי שהיא תינתן ליחיד הפועל משיקוליו האישיים, משום שהוא סבור שיש סתירה בין החוק לצדק כפי שהוא מבין אותו? ספק גדול. מוסד החנינה נועד במקורו לבטא את סמכותו העודפת של המלך. לא בטוח שיש לו מקום במדינה דמוקרטית.

אבל כיוון שהסמכות הזאת קיימת, יש להתייחס אליה במונחיה היא. לאף אחד לא "מגיעה" חנינה. מה ש"מגיע" נקבע בבית המשפט. הנשיא נותן מה ש"לא מגיע". במקרה שעלה עכשיו לדיון, מקרהו של החייל אלאור אזריה, הנאשם כבר זכה בהקלה שלא הגיעה לו. הרמטכ"ל (מי שבסמכותו להעניק חנינות במערכת הדין הצבאי) כבר קיצר את עונשו בארבעה חודשים, בעודו מכריז שההקלה ניתנת על אף שהעבירה חמורה ועל אף שהמורשע לא הביע כל חרטה על מעשהו. החלטת הרמטכ"ל היא דוגמא לשיבוש הצדק בשם עיקרון החסד (ובעצם לפוליטיזציה של ההליך המשפטי, שהרי הסיבה לקיצור הייתה פוליטית במובהק). הרעיון שלחייל המורשע "מגיע" קיצור נוסף, שריבלין "הפקיר את אלאור" הוא רעיון עוועים. הוא מבטא את התפיסה שהיה על הנשיא לבטל לחלוטין הליך חוקי בתכלית כדי "לשים קץ לפרשה", כדברי השר ליברמן. השרה רגב הגדילה לעשות, כדרכה בקודש, והכריזה שהנשיא "נכנע ללחצים פסולים". השר בנט מיהר להתקשר למשפחה, למסור את אהבתו ולעודד את בני המשפחה שלא להתייאש, שהרי "אין לנו", אבוי, "מדינה אחרת." מדוע צריך "לשים קץ לפרשה"? מהם "הלחצים הפסולים"? מהי המדינה האחרת שהשר בנט מייחל לה? התשובה ברורה כשמש: הפרשה היא שילטון החוק והלחצים הפסולים הם הקריאה לציית לחוק. המדינה האחרת היא מדינה שבה יש פטור גורף מאחריות למי שיורה בערבים. אין לנו עדיין מדינה אחרת, אבל נראה שאנחנו בדרך אליה.

התפרסם בידיעות אחרונות 22.11.17 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s