פחד ותיעוב ברחוב בלפור

אני לא בטוח שההמלצות המשטרתיות חיוניות לשלטון החוק. פעמים רבות מידי בעבר המליצה המשטרה המלצות תקיפות שנגמרו בלא כלום—כלומר הפרקליטות לא קיבלה את המלצת המשטרה. פרסום ההמלצות המשטרתיות יצר ציפיות שווא וגרם לא פעם נזק מיותר לחשודים. ממילא הפרקליטות היא שמקבלת את ההחלטה אם להגיש תביעה או לא. המשטרה צריכה להגיש את ממצאיה. מה לעשות עם זה, הוא עניינה של הפרקליטות. בצורה לא פורמלית, יכולים אנשי הפרקליטות לבקש את חוות דעת עמיתיהם במשטרה, אבל לא ברור שפרסום ההמלצה המשטרתית חיוני לדמוקרטיה. אדרבה, דומה שהוא יוצר כפילות מיותרת.

אבל לכל זה אין קשר לחוק ההמלצות שעבר ביום שני בקריאה ראשונה בכנסת. החוק הזה בחטא יסודו. הוא נועד קודם כל ויותר מכל לסייע לראש הממשלה בנימין נתניהו. יש משהו פסול בחוקים התפורים על אדם אחד, ויש משהו מגונה בחוק המוחל רטרואקטיבית, כדי לחלץ את הבוס מצרותיו. החוק הנוכחי הוא גם זה וגם זה. לא משנה מאיזה צד מצלמים אותו, החוק הזה, בניסוחו הקיים, בנסיבות שבהן נחקק והועבר, יוצא מכוער. כל מטרתו היא למנוע מנתניהו להגיע לבחירות כשמעל לראשו עננת ההמלצה המשטרתית. ההמלצה הזאת, אם לשפוט על פי החיפזון של ביבי ועושי דברו, צפויה להיות קשה לראש הממשלה. כנראה היה משהו והולך להיות משהו. מוטב היה שהחוק הזה לא היה נחקק—או לפחות שלא היה נחקק בנסיבות שבהן נחקק. מהן "הנסיבות" הללו? עניין זה הולך ומתברר בחודשים האחרונים. החקירות המתמשכות של ראש הממשלה ואישתו גובות, מהם ומאיתנו, מחיר כבד. חוק ההמלצות הוא מתחילתו ועד סופו יוצא חלציו של ביבי. הוא המציא אותו והוא העביר אותו, מסלק מן הדרך את כל מי ומה שעמד בדרכו.

אבל החוק הזה הוא רק קצה הקרחון. הכל מועלה קורבן כדי להציל את ראש הממשלה—וקודם כל הדמוקרטיה ואפילו מראית העין של הדמוקרטיה. תשכחו מ"הדר ז'בוטינסקאי" (שממילא הוא יותר מיתוס מאמת). הישרדות היא שם המשחק. התפרים הגסים המחזיקים את שלהי שלטון נתניהו נחשפים עתה לעין כל. הבוז שנתניהו חש כלפי יריביו, בוז המעורב, כתמיד אצלו, באיזה פחד ראשוני מדחייה וממעידה, גורם לו לאבד כל מעצור מוסרי. הנה ההבל האחרון שנתניהו חתום עליו: עצומה הקוראת לנשיא המדינה לחון את אלאור אזריה, למרות הכל ועל אף הכל. הטקסט הזה, שנוסח כך דומה על ידי שרון גל, מתחיל בקביעה שהמתקת עונשו של אזריה על ידי הרמטכ"ל (על אף שהחייל לא הביע חרטה) "דווקא מצדיקה הקלה נוספת" ובהמשך מכריז שזיגזג נשיאותי יחזק את "האחדות בעם". מה גרם לראש הממשלה, היודע היטב שרק למורשע ולקרוביו הזכות לפנות לנשיא, ושהדבר האחרון בעולם שישכנע את ריבלין לשנות את עמדתו, אחרי גל החרפות והגידופים שספג בעוד ביבי עומד מן הצד, הוא חתימתו, להצטרף ליוזמת הההבל הבזויה הזאת? דומה שנתניהו שוב אינו בוחל באמצעים. כל דבר שיסייע לו לקושש עוד כמה לייקים בא בחשבון. כל כיפוף של הכללים למען הכיסא כשר למהדרין. השימוש הציני בביטן ובאמסלם—אנשים שביבי (ושרה) היו בזים להם בנסיבות רגילות—הוא חלק מאובדן המעצורים. התגובות ההיסטריות לכל ביקורת בתקשורת, מבטאות ראיית עולם דואליסטית: חלוקה הולכת ומתחדדת בין בני אור (תומכי משפחת נתניהו) לבני חושך (לא רק מתנגדים, אלא כל מי שאינו תומך בהתלהבות). הפחד, השנאה, תחושת הרדיפה העזה החמירו. גם בעבר הם היו חלק מאישיותו של נתניהו, אבל עכשיו נוספה להם גם הבדידות. כמעט כל מי שהיה קרוב לנתניהו, כל מי שסמך עליו בעולמו האליטיסטי והמסוייט, הורחק מעליו בגלל החקירות. בודד לחלוטין בסיר הלחץ שברחוב בלפור, נתניהו לא עושה יותר שום חשבון, מלבד חשבון ההישרדות.

התפרסם בידיעות אחרונות 29.11.17