שבוייה בחלומות

נתחיל במובן, פחות או יותר, מאליו. זכותן של מדינות לקבוע מהי בירתן—כפי שזכותן לקבוע מהו דיגלן ומהו ההמנון הלאומי שלהן. זה לא אומר שזה חייב למצוא חן בעיני כולם. זאת פשוט המציאות. יכול להיות שאני לא אוהב את הצלב בדגליהן של מדינות נוצריות רבות, או את הסהר בדגלי מדינות מוסלמיות, או את המגן דוד בדגל מדינת ישראל. יכול להיות שאני לא אוהב את ההמנונים צמאי הדם והמתלהמים של אומות רבות. אז לא אוהב. דיפלומטיה אינה תלישת עלי כותרת—אוהב, לא אוהב—היא אינטרסים ותקשורת פוליטית. כאשר, כאורח, אני מכבד את הדגל או עומד דום בשירת ההמנון הלאומי של מארחיי, אני לא מביע דיעה על תוכנם. אני מכבד את ריבונותם של המארחים. אני לא בהכרח מקבל את תפיסת עולמם, לא בהכרח דוגל בערכיהם וכמעט לעולם לא חש חלק מסמליהם הלאומיים. כל זה נכון גם לגבי בירות. השאלה המהותית אינה אם אתם מקבלים את הסטטוס קוו הנוגע לעיר הבירה של מדינה פלונית, אלא אם אתם מקבלים את ריבונותה. כל השאר הוא עניין למשא ומתן. העובדה שיש לכם שגרירות בסין אינה אומרת שאתם מאשרים את מצב זכויות האדם במדינה או את סיפוח טיבט.
העובדה שרוב מדינות העולם אינן מקבלות את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל היא דוגמא קלאסית לצביעות, מעין עלה תאנה מתחסד מימים עברו. לרבות מן המדינות הללו אין שום נטייה ורצון להטיל סנקציה כלשהי על ישראל בשל שלילת זכויות האדם מן הפלסטינים בשטחים הכבושים, בשל מדיניות ההתנחלויות, המנוגדת לחוק הבינלאומי, או בשל כל סיבה אחרת. כי בניגוד לדימוי המתקרבן שלנו המציג את כל העולם כניצב נגדנו, רוב העולם (ולא, הBDS אינו "העולם") מתייחס אלינו כאל עובדה קיימת ועושה אתנו עסקים באותו שוויון נפש מוסרי המאפיין אותו בכל מהלכיו. דווקא על רקע זה, הסירוב האנין להכיר בירושלים כבירת המדינה בולט בגיחוכו. זאת הבעייה? בגלל זה נזדעקתם? חשד עולה בלב המתבונן מן הצד, שהסיבה האמיתית לצדקנות הסלקטיבית הזאת היא חיבתם היתרה של הסגלים הדיפלומטיים למרכז. מי רוצה לגור בירושלים, כשאפשר לגור בתל אביב או בהרצליה?
אפשר לסכם ולומר שאי ההכרה בירושלים (לכאורה משום שמעמדה לא הוסדר אחרי מלחמת העצמאות) בהתחסדות יסודה. אין לה שום משמעות מלבד המשמעות הסמלית דלת הקלוריות הפוליטיות. מצד שני—ובהיסטוריה יש תמיד צד שני—לסמלים יש משמעות. מסיבותיהם הנפשיות, בני אדם מוכנים ליהרג, או מוטב להרוג, למען סמליהם. דורות על גבי דורות של אנוסים יהודים חירפו את נפשם למות, ולא פעם מתו, משום שסירבו לאכול חזיר, מצוות לא תעשה שברור הלכתית שמותר לעבור עליה כדי להישאר בחיים. האנשים הללו עברו עבירות חמורות פי כמה—חיללו שבת בפרהסיה ועבדו צלמים בכנסיות (עניין שבעטיו "ייהרג ובל יעבור"). למה דווקא על אי אכילת החזיר התעקשו? כי לסמלים יש חשיבות וכוח, ולא חשוב מה אומרים על זה המומחים.
וזוהי השאלה העולה בעניין ההכרה בירושלים כבירת ישראל. כמה הסמל הזה שווה לנו? מבחינה מעשית, שום דבר לא ישתנה בעקבות העברת השגרירות האמריקנית למשל. יחסה של ארה"ב לישראל לא ייעשה טוב יותר משהוא עתה. כאמור, גם מדינות אחרות, שתצטרפנה או לא לארה"ב, מכירות בריבונות ישראל לכל דבר ועניין ומיקום שגרירותן הוא בעיניהן עניין חסר כל משמעות מעשית. מצד שני, יש סיכוי טוב שההכרה הזאת, ההגיונית והמוצדקת כשלעצמה, תעורר, אם תיעשה במנותק מהסכם מדיני, גלי אלימות בעולם. אנשים ייהרגו. האם יש לזה הצדקה? לא בטוח. את המאבקים שווה לנהל על עניינים מהותיים. עם הסמלים אפשר לחכות.

התפרסם בידיעות אחרונות 6.12.17