ליברמן והאויב מבפנים

יש משהו מדכדך בניסיון לזעזע את הציבור ביחס לתופעות שהיו לנורמה. אני אכתוב מה שאכתוב, אנבח מה שאנבח, והשיירה תעבור. מה זאת אומרת תעבור? השיירה כבר עברה. על מה הוא מדבר, אתם תוהים. על ההצהרה האחרונה של שר הביטחון, אביגדור ליברמן בכנסת (יום שני): "כל חברי הרשימה המשותפת הם פושעי מלחמה…מנצלים את החולשות והיתרונות של המדינה הדמוקרטית, כדי להרוס אותנו מבפנים…אתם נמצאים פה בטעות ויהיה זמן שלא תהיו פה". זה הכל? מה חדש בזה? אתם תוהים. בדיוק. אין כל חדש. אם לחזור למטפורות כלביות, אמירות מן הסוג הזה הן "כלב נשך אדם". שגרה. אבל התחושה שהצהרות מן הסוג הזה הן "בסך הכל מילים" הן סימפטום למחלה שהמילים הן אחד מביטוייה. דמוקרטיה בסופו של דבר היא שלטון שבו מייחסים חשיבות למילים—לזכות לומר אותן, לצורך להתווכח עליהן, לצורך לבחון אותן אל מול המעשים, לסכנה הטמונה בהן. הדמוקרטיה, שעליה מגן לכאורה שר הביטחון מפני האויב מבפנים, מתערערת יותר מהצהרות המקעקעות אותה "מלמעלה", מן השררה, מן הקונסנזוס, מאשר מצעקות מחאה מלמטה—מן המקום שלו ממילא מקשיבים רק מעטים. ליברמן אולי לא רוצה להרוס את מדינת ישראל. הוא הרי "מופקד על ביטחונה". מצד שני, הוא בהחלט רוצה להרוס את הדמוקרטיה—והוא גאה בזה. הוא, ורבים רבים מידי, אתו, לא רואים שום בעיה בהתבטאויות שלוחות רסן יותר ויותר נגד המיעוט, נגד נציגיו הלגיטימיים, נגד הדמוקרטיה המקדשת את זכויות המיעוט ומנסה למנוע מן הרוב לנהוג בו בדרכי עריצות. רוב הציבור לא מזדעזע: או שהוא מסכים, או שהוא מושך בכתפיו, כפי שהוא עושה אל מול צווחות "מוות לערבים" המושמעות במשחקי כדורגל. שיגרה.

לפני שנחזור לשיגרה, חשוב לומר מילים אחרות. השיירה אולי כבר עברה, אבל לעתים חשוב לנבוח גם ללא הועיל—לנבוח מסיבות עקרוניות. ובכן, מה לא בסדר בדבריו של ליברמן? הנה מספר דברים. האמירה הראשונה היא ש"כל" חברי הכנסת של הרשימה המשותפת הם "פושעי מלחמה". ליברמן אינו מבחין בין חנין זועבי לאיימן עודה או בין ג'מאל זחלקה לאחמד טיבי. ההבדלים ביניהם בטלים בשישים לדעת ליברמן, ובעצם הניסיון להבחין ביניהם מיותר. ערבי זה ערבי. וערבי טוב כידוע. נו, לפחות לא בכנסת. הקביעה השנייה היא שחברי הכנסת הערבים אשמים ב"פשעי מלחמה". מדובר בקטגוריה חמורה במיוחד של פשעים שלא חלה עליהם התיישנות ושניתן לשפוט אותם גם הרחק מזירת הפשע. בדרך כלל מואשמים בפשעים כאלה מנהיגים אזרחיים וצבאיים. בישראל של ליברמן, מי שאשם בפשעי מלחמה אינו אדוני המלחמה המקומיים, אלא נציגיו של מיעוט קטן הפועל בכנסת במסגרת החוק הישראלי. האנשים הללו, ("כל" האנשים הללו), שבמקרה הגרוע ביותר אפשר להאשים אותם בתמיכה במדיניות שאינה לרוחו של שר הביטחון ושאין בה, לאחר כל החקירות והדרישות, שום עבירה על החוק הישראלי, הם "פושעי מלחמה". ליברמן לא פירט את רשימת פשעיהם, אבל דומה שהפשע העיקרי הוא אותו ניסיון שבו מאשימים משטרים סמכותניים, בכל מקום ובכל זמן, את יריביהם—הניסיון "להרוס מבפנים". ליברמן לא צריך היה לומר את הדברים במפורש. הערבים, כמו מיעוטים אחרים מתקופות לא רחוקות, הם גייס חמישי. הערבים הם סרטן בגוף האומה. עצם קיומם, ובוודאי יומרתם החצופה לבחור לעצמם נציגים שאינם לרוחנו, היא מעין מחלה בגוף הבריא של הרוב. ולכן מגיעה הסיפא: "אתם נמצאים פה בטעות ויהיה זמן שלא תהיו פה". מי זה בדיוק "אתם"? חברי הכנסת או הערבים באופן כללי? ואיפה בדיוק זה "פה"? בכנסת או במדינת ישראל? כאמור ליברמן לא טרח להסביר. המבין יבין. אתם הבנתם את זה?

חברי הכנסת הערבים פועלים על פי חוק ובמסגרת החוק. הם מייצגים את הדמוקרטיה. ליברמן מסית ומאיים מעל במת הכנסת. הוא איום על הדמוקרטיה. שווה לחשוב על זה לפני שעוברים הלאה.

התפרסם בידיעות אחרונות 13.12.17