אלמנטרי מיי דיר שרלו

בשיח הפוליטי בישראל אין ערכים, יש רק טקטיקה. לאחרונה עלה העניין בדיון על השתתפותו של הרב יובל שרלו בהפגנות נגד השחיתות. באופן אידיאלי היו הלא-מרוצים-מן-המהלך שמחים לטעון שהרב שרלו הוא אדם מושחת או בעל שאיפות פוליטיות (בישראל אלה עניינים הנתפסים כזהים). נחמד היה לטעון שהוא פועל לקידום מעמדו הכלכלי/חברתי/פוליטי. אם רק אפשר היה לטעון ששרלו בעצמו מושחת, אפשר היה לשלוף מולו את הג'וקר של השיח התרבותי הישראלי: עקרון ה"אתה מדבר?" העיקרון הזה קובע כי רק לקדושים וטהורים הזכות לדבר מוסר. אם אינך צדיק תמים, מופעל עליך בנו של עיקרון ה"אתה מדבר?"—עקרון ה"יאללה יאללה". כיוון שקשה למצוא מבקר (של מדינת ישראל, של מפלגת השלטון או של נתניהו) שמעולם לא חטא—בין בדיבור ובין בשתיקה מוכרז מורטוריום על המוסר. המוסר אינו אפשרי, ולכן צריך להתנהל כאילו אין מוסר. כלומר קודם כל שכל שאר העולם יהיה מוסרי ואז דברו עלינו. את הטבח במזרח טימור גיניתם? לא? יאללה יאללה.
הבעיה היא שיובל שרלו הוא אותה תופעה נדירה בציבוריות הישראלית—אדם חכם, נקי כפיים וישר שלא דבק בו רבב. מה עושים? מה עושים במקהלת מנפנפי הג'וקר (אתם מדברים? ומפא"י לא הייתה מושחתת? יאללה יאללה)? ובכן בשלב זה מופעל האס, פחות טוב מהג'וקר, אבל עדיין מנצח את רוב הקלפים במשחק—עיקרון "התינוק שנשבה." שרלו הוא תמים. שרלו הוא נאיבי. הוא "כלי משחק" בידי הכוחות המושחתים, תאבי השילטון והצבועים, שכנגדם הופעל הג'וקר. שרלו לא מבין שההתנגדות לשחיתות יכולה וצריכה להתקיים, אם בכלל, רק בתוך מחנה הטהורים (כלומר ימין מתנחל ולא חלילה שמאל בוגדני) ורק תוך הבהרה שהשחיתות אינה דווקא נחלת ראש ממשלת הימין. למעשה, ההפגנה הנכונה והמוצדקת מוסרית היא הפגנה נגד השחיתות של השמאל מאז הקמת המדינה ואם אפשר עד ימינו. הפגנה מוסרית חייבת להבטיח ששערה סגולה לא תיפול ארצה מראשו של ראש ממשלת הימין, פן יקרה הנורא מכל—יתערער שלטונו המוסרי-הערכי-והיהודי של הימין העברי ויעלה—קשה אפילו לחשוב על זה; קשה לומר את המילים; בואו נקרא לזה בכינוי רומז—"דבר אחר". האפשרות שאדם מוקיע את המגונה בעיניו מבלי לשלוף מחשבון פוליטי, אינה עולה על הדעת—כלומר עולה ומגונה מיד כצביעות, או—אם אין ברירה אחרת—כנאיביות. על פני השיח כולו מרחפת רוח רפאים נוראה מן העבר—איזה רגע מחריד שבו דבקו התמימים בערך כלשהו ונענשו על כך מיד בנפילת ממשלת הימין. האימה.
ערכים הם דבר מסוכן. במקרים קיצוניים דבקות בהם עלולה לגרום לאובדן השילטון. עד כדי כך. הערך היחיד הראוי לנו הוא ערך המשך השלטון. זה תובע בליעה תכופה של צפרדעים: סיגרים ושמפנייה וקשרים עם טייקונים ועם אילי תקשורת; זה תובע העלמת עין מן העובדה שכל אנשי המלך וכל יועציו מרובבים בשחיתות מכף רגל ועד ראש. אבל צפרדעים—לעומת אובדן השילטון—הן עניין שאפשר להתרגל אליו. הנה הצרפתים אוכלים צפרדעים ויש להם אפילו חוק צפרדעי יפה להגנה על ראש המדינה, שאנחנו מוכנים לאמץ על אף שהצרפתים הם חבורה מבחילה של אנטישמים אוהבי ערבים. ככה זה: על כל פשעים תכסה אהבת השילטון.
ברוח התקופה, אי אפשר לסיים מאמר כזה בלי לאזן אותו (כלומר אסור לבקר את הימין, בלי לנטרל את הביקורת באמצעות ההכרזה שהשמאל גרוע באותה מידה, אם לא יותר). ראוי לומר אפוא שהתפיסה הרואה בערכים משהו הכפוף לשיקולים פוליטיים, שהם ורק הם, ערכים בני קיימא, היא התפיסה המביאה אנשים בשמאל לצווח על מבקרי גבאי: "מתנשאים, נאיבים, צבועים; אתם מדברים?" גבאי הלא יביא את השלטון. כי העיקר כאמור הוא לא להיות "נאיבי", כלומר לא לדבוק בערכים, אלא להיות בוגר, כלומר להגן על נתניהו בכל מחיר. אלמנטרי מיי דיר שרלו.

התפרסם בידיעות אחרונות 20.12.17