ביום שני הייתי בטייבה עם אנשי סגל וסטודנטים מבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, שאני עומד בראשו. הביקור היה חלק מסיעור מוחות מתמשך של בית הספר. העולם משתנה והאתגרים משתנים. כתיבת היסטוריה אינה רק תיעוד של העבר. היא עמדה קיומית ואינטלקטואלית—כל דבר שקרה וקורה סביבנו קרה וקורה בתוך הקשר. בלי הבנת הקשרים, הניתוח ההיסטורי דל או מעוות. ההקשר שבתוכו אנחנו פועלים אינו רק וועדות עורכים בעיתונים מדעיים מעבר לים; הוא הכאן והעכשיו—מדינת ישראל והחברה בישראל. והחברה בישראל אינה מסתיימת בשערי הפקולטה למדעי הרוח או בגבולה המוניציפלי של העיר תל אביב. את סיעור המוחות התחלנו מחוץ לאזור הנוחות שלנו—בנתיבות–והמשכנו אותו בטייבה. לא מדובר בסיור לימודי. איננו עוסקים בחקר הפריפרייה הישראלית. לא מדובר ב"עבודת שדה" אנתרופולוגית. אנחנו לא "היודעים" המביאים לקהל הבית שלנו תובנות ממרחקים. אנחנו חלק מקהילה. הסיור ברחובות הערים, תמיד עם מדריך מקומי וללא התערבות, המפגש עם ראשי הערים המארחות, ההאזנה לדבריהם והשיחה אתם—כל אלה נועדו לשנות פרספקטיבה, לחשוב בהקשר, להפנים את קיומם של תנאי חיים אחרים, עמדות קיומיות שונות, צרכים וחלומות שונים משלנו. הדיון המתקיים אחרי המפגשים אינו כולל ניתוח של המארחים. אנחנו אורחים לרגע ואין לנו הכלים לנתח על סמך חוויה קצרה, עזה ככל שתהיה. אנחנו עוסקים בבעיות שלנו ולא של אחרים. אבל ההקשר משפיע, משנה תודעה. זאת המטרה.
דבריו של ראש עיריית טייבה, שועאע מסראווה מנצור, עסקו בנדל"ן ובהתפתחות אורבנית; הם עסקו בחינוך ובהדתה, במתח בין מערך הכוח החמולתי הנחבא מתחת לשולחן למערך הכוח האדמיניסטרטיבי-מוניציפלי המצוי עליו; הם עסקו בהדרה פנימית ובניכור בין קבוצות בתוך העיר. אבל מעבר לבעיות אלה, המטרידות רבים מראשי העיריות בארץ, עלתה תחושה של חוסר אונים של אנשי פריפרייה מול מרכז, שאינו רק שקוע בעצמו, כדרכם של מרכזי כוח, אלא עוין במידה רבה, מרכז שאינו מצליח להיפטר מראיית הערבים תושבי ישראל כ"בעיה דמוגרפית". מסראווה מנצור לא אמר את הדברים במפורש. הפוליטיקה הלאומית הישראלית לא עלתה אלא בשוליים, אבל היא הייתה נוכחת באלף ואחת התגלמויות בדרך שבה הפקעת קרקעות ערביות נעשית ביד קלה, יוזמות מקומיות ערביות נחסמות, הבטחות גדולות מתמסמסות לפרוטות ומה שמובן מאליו ביחס ליהודים הוא בלתי אפשרי כשזה מגיע לערבים. בסך הכל הדברים ידועים, אבל ההיצמדות לקונקרטי, למה שמצוי מתחת לסיסמאות ולמילים הגדולות, נתנה צורה ודמות קונקרטיים למילים כמו "אפלייה", "הדרה", "איפה ואיפה", "הותרה מכוונת מאחור".
וכמו הצגת תכלית ממלכתית לדברים הללו באו האירועים בכנסת באותן שעות ממש. סגן הנשיא מייק פנס הגיע לביקור בפרלמנט ונשא בו דברים. חברי הכנסת של הרשימה המשותפת ביקשו למחות: הם הניפו כרזות שעליהן הכיתוב, "ירושלים היא בירת פלסטין". בואו נעצור לרגע ונתהה. חברי כנסת ביקשו להביע עמדה אופוזיציונית. לגיטימי? לכאורה כן. בשביל זה הם חברי כנסת. הטקסט שבאמצעותו ביטאו את מחאתם לא חצה שום קו אדום. הם לא קראו לחיסול מדינת ישראל או להפרת חוק מחוקיה. העמדה שירושלים יכולה או צריכה להיות בירת פלסטין היא עמדתם של אזרחים רבים, יהודים ולא יהודים. עד כאן סביר. עכשיו הוסיפו למרשם את העובדה שהמוחים משתייכים לרשימה ערבית. למה לא אמרת? תוך שניות הסתערו סדרניה הנחרצים של כנסת ישראל על המוחים, קרעו את הכרזות וסילקו אותם בכוח מן האולם. אף אחד מחברי הכנסת האחרים לא מחה על האקט הברוטלי הזה של סתימת פיות. איש לא יצא מן האולם. סגן הנשיא מייק פנס היטיב לסכם: "אני עומד עניו וצנוע היום בפני הדמוקרטיה התוססת הזאת". אין ספק—אפילו לממשל טראמפ יש מה ללמוד מאיתנו בענייני סתימת פיות.
ומסקנותיי כהיסטוריון? לפעמים לא צריך לחכות לפתיחת הארכיונים. מספיק לפקוח עיניים.
התפרסם בידיעות אחרונות 24.1.18
הבלוג של אביעד קליינברג 
כשמאלני ציוני אני בכל זאת מוטרד מחברי פרלמנט ישראלי שדואגים לאינטרסים של יישות זרה שאינה ישראל.
אילו אביגדור ליברמן היה טוען שירושליים צריכה להיות בירת מולדבה, זה היה אמור להתקבל בהבנה?
אהבתיאהבתי
א. זוהי מבחינתם עמדה עקרונית ולא שירות אינטרסים זרים. כשאני מתנגד להמשך השליטה בפלסטינים אני לא משרת את אבו מאזן למרות שגם הוא סבור כך. ב. הדרישה היא לבירה בירושלים המזרחית ולא לסיפוח ירושלים המערבית לפלסטין.
אהבתיאהבתי
מצטער, למרות שאני שייך לצד אותו אתה מבטא, אני לא מסכים לדעתך, כהסטוריון, אתה חייב, לדעתי, לתפוס מרחק בין הארועים לבין דעתך, וקשה במקרה הזה, כי השאלה עולה, האם להתייחס למקרה הזה כאל מקרה הקורה על הירח, או במדינה בה אתה חי.
ואתה עושה את הטעות של הימין
ומתייחס "לדרך הטיפול" במוחים רק בגלל ערביותם
אני חושב שככה היה צריך לנהוג גם ביהודים,
ולמה? המוחים , מחו וצעקו ירושלים בירת פלסטין,, ללא קשר לרצון ולייחס של היהודים לירושלים, הם מעמידים בעבודתם בכמסת את האינטרס הפלסטיני לפני האינטרס הישראלי.
כן למרות שזה נשמע לא טוב,, הייתי רוצה שיקרה מקרה כזה ע"י יהודים, קודם שיקרה מקרה של ערבים מוחים,, היית צודק אם ליהודים היו מוותרים.
אסור לוותר לא ליהודים ולא לערבים,, אם הם זהים באזרחותם הישראלית.
כן אני מתנגד למפגינים דגלי הרשות הפלסטינית ולא שואל מי המיפים
כן אני מתנגד לסטודנטים המכריזים על השמדת מדינת ישראל ולא שואל האם הם שמאל קיתצןני או8 ערבים ישראלים
אסור בשם הדמוקרטיה לאשר לאנשים להרוס את המדינה הדמוקרטית
אהבתיאהבתי
אני ממש לא חושב שהם רוצים לבטל את התפיסה הרואה בירושלים המערבית בירת ישראל. הן סבורים שירושלים המזרחית צריכה להיות בירת פלסטין.
אהבתיאהבתי
מה זה חשוב, למרות שליצם העניין , אתה טועה, ואמרה חנין זועבי שמבחינתה גם תל אביב כבושה
הם משרתים אינטרסים של ארגון אוייב ולא של מדינת ישראל
מישהו צריך להטעשת, לחוקק חוק המשליך אותם מהכנסת
לצערי לא יקרה, אלה אם יהיה יהודי שקודם ישליכוהו,,
ולא במסגרת הוצאה מחוץ לחוק, כמו כך לדוגמא,, אלא חבר כנסת מכהן שנוסע למדינת אוייב לדוגמא, ללא הסבר ילך הבייתה וישפט על זאת
אינו יכול להסתתר מאחורי חסינות, כי ביקור ללא אישור במדינת אוייב , לא יכולה להכלל למשהו שצריך לעשות במסגרת עבודתו כחבר כנסת
אהבתיאהבתי
היה צריך לטפל היהודים גם באלימות? אולי. העובדות הן שמעולם לא טיפלו כך ביהודים.
אהבתיאהבתי
היו יהודים שהוצאו בכח מהמשכן,,,
אהבתיאהבתי
על פי כללי הכנסת הקבועים אסור השימוש בעזרים, כולל כרזות. לו היו רק קוראים קריאות בעד ירושלים כבירה גם לפלסטין זה היה לגיטימי, וכדי שפנס יבין, יכלו לצעוק באנגלית
אהבתיאהבתי
אני חושב שגם אם אנשי יהדות התורה או הבית היהודי היו קמים, צועקים ומחזיקים שלטים "ירושלים בירתה הנצחית של העם היהודי" היו מפנים אותם מהאולם. זה לא קשור לתוכן המחאה או למי שמוחה, זה עניין של ממלכתיות ומכובדות.
אהבתיאהבתי
אפילו לנהל הפגנה הם לא מסוגלים, הרי היה צפוי שיניפו כרזה ויוציאו אותם… היו צריכים לעשות זאת 13 פעם בהפרשים של דקה,, כל דקה מישהו אחר היה מניף כרזה ומוציאים אותו
טמבלים ,, וצודק מי שהוציא אותם,,אזרחי ישראל אסור שי
יציגו בפרהסיה כי הם מייצגים את אירגוני האוייב,,
אהבתיאהבתי
לומר ש"זוהי מבחינתם עמדה עקרונית ולא שירות אינטרסים זרים" זו מכבסת מילים. לא עולה מאמירותיהם באופן ישיר ואפילו לא באופן עקיף כי הדבר חשוב להם בראש וראשונה מתוך ראיית טובתה של מדינת ישראל. כשאתה מתנגד להמשך השליטה בפלסטינים, אני מניח שטובת מדינת ישראל, בהיבט של דמותה המוסרית, המשך קיומה הפיזי ואולי גם עניינים כלכליים עומדים בראש וראשונה לנגד עיניך (אני יכול רק להניח).
כשדובר בפסקי הדין של העליון על "דמוקרטיה מתגוננת", הדברים יפים הן ביחס לארגונים ומפלגות גזעניות ולאומניות מימין והן ביחס לכאלה שבראש מעינייהם חיסולה של מדינת ישראל, או לפחות חיסול מאפינייה הציוניים, כפי שהוקמה במקור (והכינוי "שמאל" הוא לדעתי מחמאה שאפילו לא מגיעה לאנשים האלה).
אהבתיאהבתי
אני לא מבין את כל הגישה הזאת. זה לא תפקידי לברר מה חשוב להם. תפקידי לברר אם הם עוברים על החוק והאם יהודים שהיו פועלים באותה צורה היו זוכים ליחס דומה. התשובה בשני המקרים שלילית
אהבתיאהבתי
דווקא כעו"ד אני מרשה לעצמי לומר שהתנהלות על פי החוק אינה חזות הכל.
אנחנו דורשים מנבחרינו התנהלות מוסרית וציבורית ראויה ולדעתי יש אלמנט לא מוסרי לשבת בפרלמנט של מדינה X ולחתור נגד קיומה וערכיה הבסיסיים ביותר, כמו גם לשרת אינטרסים של יישות Y (זה כמובן תקף הן ליהודים והן לערבים).
ובכך שאתה מתייחס לחוק יש כשל נוסף, כיוון שלא צריך הרבה בימינו כדי שהחוק ישונה ויתאים את עצמו לאינטרסים של השלטון.
האם אותיות כאלו או אחרות בספר החוקים יגרמו לך לשנות את עמדתך העקרונית?
אהבתיאהבתי
אני משרת את האינטרסים של האויב? רק רוצה להבין. או שיש חוק או שאין
אהבתיאהבתי
ממש לא דיברתי עליך. כבר קודם ציינתי שאני מניח שגם עם עמדותיך בנושאים מסויימים זהות לאלה של אבו-מאזן, מה שעומד לנגד עיניך, בראש וראשונה, הוא טובת המדינה ואזרחיה. מניח שלא טעיתי.
ולגבי החוק – הערך של שמירת החוק וכמובן השוויון בפני החוק, הוא בהחלט חשוב וראוי, אך הוא אינו חזות הכל.
הביקורת על נבחרי ציבור אינה עוצרת בגבולות החוק היבש וכבר נחקקו בארצנו ובמקומות אחרים חוקים מקוממים, ואני מניח שאם יחקק חוק שיגביל את חופש הביטוי של אנשי הרשימה המשותפת באצטלה כזו או אחרת, אתה לא תאלם דום, רק בגלל שפתאום נחקק חוק.
אהבתיאהבתי