100% זה רק בהכחשות של ביבי

מלחמת האזרחים הארוכה הותירה את סוריה מוחלשת מאד. האיום האחר—דאעש—רוסק על ידי אחרים, מבלי שישראל הייתה צריכה להתערב. גם הכניסה הרוסית לאיזור לא הזיקה לישראל. רוסיה היא מדינה ידידותית למדי שיש לה היכולת לעשות סדר. טוב שישראל אינה צריכה להתמודד עם כאוס מעבר לגבול. יש בעל בית ויש עם מי לדבר. כל זה פחות או יותר טוב. החסרונות גם הם ברורים—ארה"ב השאירה אחריה אדמה חרוכה. לתוך הוואקום נשאבו רוסיה (טוב יחסית) ואיראן וחיזבאללה (רע). סוף העולם? ממש לא. חיזבאללה, צריך להזכיר, הוא אירגון צבאי לא גדול שאין לו לא חיל אוויר ולא שריון. איראן אמנם מעצמה צבאית אזורית, אבל היא לא חפה מבעיות פנים, אינה להוטה להקיז את דמה ובעיקר אין לה שום רצון להסתכסך עם הרוסים. יכול היה להיות רע הרבה יותר.
לא היה בכוונתי להיכנס כאן לניתוח מפורט של החזית הצפונית. ניתוחים שמענו בימים האחרונים עד זרא. כל כוונתי בשורות הפתיחה הייתה להצביע על העיקרון העתיק שאין טוב בלי רע. השמיכה תמיד קצרה מידי וכשמושכים מימין נשארים ללא כיסוי משמאל; כשמכסים את הראש נחשפות הרגליים. ולמה טרחתי לחזור על האמת הזאת, שאין מי שאינו מודע לה בעיקרון? לא בגלל חזית הצפון, שם המצב רציני אבל לא מדאיג, אלא בגלל תפיסת הביטחון—לא הרשמית שמנסחים ראשי מערכת הביטחון, אלא הלא-רשמית שמתבטאת בשיח הציבורי.
תפיסת הביטחון הלא כתובה הזאת באה לידי ביטוי בתגובה לאירועים האחרונים בצפון–ההתקפות הישראליות מעבר לגבול והפלת מטוס ה16F הישראלי. בשיח התקשורתי שהתעורר בשצף קצף מיד אחרי הפלת המטוס עלו שני עניינים: האחד, ההנחה המובלעת שהחופש המוחלט שישראל נטלה לעצמה בשמי הצפון הוא נחלת אבותיה וזכות בסיסית שלה. למדינת ישראל זכות לחצות את קווי הגבול ולעשות בשטחי שכנותיה מצפון כבתוך שלה. כל ניסיון לפגוע בזכות היסוד הזאת (למשל בשם הריבונות הסורית או הלבנונית) הוא לא רק בעייה טקטית, אלא גם עוול מוסרי. אינני מתייחס כרגע לשאלה מדוע אנחנו חוצים את קווי הגבול, אלא רק לעצם ההנחה שהמהלך הזה הוא מובן מאליו. העניין השני, הוא התגובה ההיסטרית עד טירלול להפלת המטוס שלנו. ההנחה הישראלית היא שנפגעים יש תמיד רק בצד השני. שנים ארוכות של מלחמה כנגד הפלסטינים, יריב כמעט חסר כוח לחלוטין, הרגילו את אזרחי ישראל שמצב הדברים הטבעי בהתנגשויות צבאיות הוא שכל כוחותינו שבים בשלום לבסיסיהם. במציאות יש לעתים נפגעים גם בצד שלנו, אבל העובדה הזאת—חלק בלתי נפרד מכל עימות צבאי–היא אצלנו בבחינת שינוי סדרי עולם המחייב הקמת וועדת חקירה והכרזות על קריסת הביטחון הלאומי של ישראל.
הרשו לי להתייחס בקצרה לשתי ההנחות הללו. א. המצב שבו לצד האחר אין יכולת להגיב (100% ביטחון) הוא חריג. במצב "נורמלי", ליריבים יש יכולת לפגוע בך ואפילו פגיעה קשה. לכל מדינות האזור יש יכולת לפגוע פגיעה קשה באזרחים ובחיילים ישראלים. לברה"מ הייתה היכולת להמיט חורבן על כל עיר בארה"ב. המצב הזה אינו חזון אחרית הימים, אלא המצב הרגיל בין אומות ולעתים בין אומות לאירגונים צבאיים. מהלכים צבאיים-מדיניים אינם מתנהלים בחלל ריק. הם תוצר של חישובי רווח והפסד. התביעה הרוסית להכיר בריבונות סוריה אינה הפרת כללי המשחק. היא כינונם מחדש. מה עושים עם זה? שאלה מורכבת. קודם כל לא מתפלצים. ב. אין 100% ביטחון, כפי שאין ביטוח מפני כישלונות. בשיא כוחה של האימפריה הבריטית, חיסלו לוחמי זולו חמושים בחניתות כוח בריטי בן קרוב ל1500 חיילים, חמושים במיטב הנשק החם של התקופה (קרב איסנדלוואנה, 1879). תקלות קורות. במלחמות נהרגים אנשים. בריטניה, כידוע, לא הובסה על ידי הזולו. מה שצריך להדאיג אותנו אינו נפילת מטוס.—מטוסים מופלים לעתים–אלא אובדן עשתונות והיעדר תכנית אסטרטגית.
התפרסם בידיעות אחרונות אחרונות 14.2.18

1 reply »

  1. שתי הערות:

    1. את ניתוח הצפון מציע לקרוא את Thomas L. Friedman ב- NY Times מיום 13/2 Syria: You Own It, You Fix It, So Just Rent It". כולם נלחמים בכולם בעזרת שכירי חרב, ככל שיתן.

    2. באשר לתקרית הכתב"ם, אולי היה זה מארב איראני מתוכנן במטרה להפיל מטוס של ח"א? יכול להיות? או אז הערותיך מקבלות משנה תוקף.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s