הברלוסקוני שלנו

ביום שני קמו הרומאים וגילו שעירם מכוסה בשלג. שלג לא מרבה לרדת בעיר הנצח וכשהוא יורד הוא תמיד סיבה להתרגשות. שיכבה של יופי לבן כיסתה את גגות הכנסיות, את עצי האורן הרומאים, את המזרקות המפורסמות. בשעות הבוקר המאוחרות, השלג פסק והשמש יצאה. המוני רומאים יצאו אל הרחובות לחזות בפלא במו עיניהם, להביט בעיר הלבנה-לרגע, ובעיקר לצלם ולהצטלם. תזזית התיעוד הפוסט-מודרנית אינה מייצרת עזרי זיכרון למען עתיד, שבו אולי נשכח את מה שאנחנו חווים עכשיו. היא מבטאת הכרה בכך שהחוויה "קיימת" רק כאשר היא מועברת לאתר התודעה הקולקטיבית היחיד המתקף מציאות—"הרשת".
הרשת מבטלת הבחנות תרבותיות שהיו קריטיות בעבר. היא מייצרת תודעה של בן-רגעיות, במקום שבו נדרשה בעבר סבלנות. אין צורך להמתין עד שנשמע מה חושבים אחרים (כלומר מה "עלינו, לחשוב כדי לא לצאת מן הכלל). בעבר, היה פרק הזמן הזה, עד שיתברר מה חושבים, פרק זמן שבו היחיד נאלץ לחשוב בעצמו. כעת השיקוף והשיפוט מוצעים לנו לאלתר—"חוכמת ההמונים". השלג קיים רק משום שהוא מתועד על ידי "ההמונים". מה היה אשתקד? את מי זה מעניין. אין עתיד ואין עבר. יש הווה מתועד-מחיק המעורר רגשות עזים החולפים מיד. חשוב מזה, הרשת מערערת על ההפרדה העתיקה בין רשות הפרט לרשות הרבים. רשות הרבים הייתה תמיד חלק חשוב מזהותם של בני אדם–"מה אומרים?" הוא חלק חשוב מהגדרת זהותנו ("מי אנחנו?"). אבל בעבר היו הרשויות מופרדות. אדם היה חוזר מן השוק אל ביתו-מבצרו ומעבד את מה שקיבל מן הרבים,ללא נוכחותם. אל הבית הייתה רשות הרבים חודרת רק בהיתר בעל-הבית או באלימות. עכשיו חדר השוק אל הבית והתנחל בו באין מוחה. פתחנו את הדלת ושוב אינה סגרת לעולם. כולנו זמינים תמיד: שומעים ומשמיעים, מצלמים את עצמנו לדעת באינסטגרם, מפרסמים פוסטים בפייסבוק והודעות באינסטגרם. מפיצים לייקים. מצפים ללייקים בתמורה, זוכים בסיפוק מיידי או באי סיפוק מיידי—עד הפוסט, התמונה, ההודעה, הסערה בכוס התה הצוקרברגי הבא/ה.
לאן זה מוביל פוליטית? לכאורה אין קשר. פוליטיקה לחוד ושלג פוטוגני לחוד. אלא שמחלת האינסטנט-שיכחה התוקפת אותנו בגלקסיית סטיב ג'ובס, היא תופעה פוליטית במובהק (האישי, כפי שהכריזו לפני עשורים, נביאי הפוסט-מודרניזם, הוא פוליטי). הדמוקרטיה המודרנית מצויה בסתירה פנימית בלתי נתנת ליישוב. לכאורה היא תובעת חשיבה לינארית, שיש בה עבר, הווה ועתיד. היא דורשת מן המצביע לבחון שיטתית דו"חות ביצוע, מאזנים, דו"חות רווח והפסד ולהעניק כוח על פיהם. מאידך גיסא היא מאפשרת לו או לה להעניק לייק קולקטיבי גם לאנשים שאינם עומדים בשום אמת מידה שהייתה מספקת מחשב: ביצועי העבר שלהם גרועים, נזקם רב משכרם, הבטחותיהם אינן בנות ביצוע ויש להם רקורד של רמאים ונוכלים. אנחנו מצביעים בשבילם בגלל שאנחנו אוהבים אותם. "איך אתם יכולים לאהוב אותם?" תוהה המחשב המטאפורי שלנו, ומציע לנו לבחון את מאזן הרווח וההפסד. אוהבים. אוהבים כי האהובים גורמים ל ו להרגיש טוב עם עצמנו ולעזאזל האותיות הקטנות. המציאות, להבדיל מעולם האוהב-לא אוהב, מלאה באותיות קטנות, אבל אלה אינם מצטלמות היטב ולכן אינן קיימות. המנהיג שמושחת? זה הקנאים. הוא נתפס כשידו בקופה? לא יכול להיות. לייק.
השהות הקצרה שלי באיטליה הזכירה לי לאן האהבה הזאת מובילה: סילביו ברלוסקוני הוא הביבי נתניהו של האיטלקים. הוא נחקר בלמעלה משלושים פרשיות שבחלקן נמצא אשם וחמק מעונש בדרכים שונות ומשונות. הוא נידון לכלא על שחיתות (עונש, שהומר בעבודות שירות) והוטל עליו קלון זמני (ככה זה באיטליה). הוא נאשם בהתבטאויות מיזוגניות ובקניית שירותי מין של קטינה. והתוצאה? אחרי הבחירות הצפויות להיערך ב4 במרס הקואליציה שלו תהיה כנראה הכוח החזק בפרלמנט. הוא נהנה מתמיכה גדולה של נשים. אין עבר. העבר הוא שלג דאשתקד. אם לא ניזהר, כל הדרכים יובילו לרומא.
התפרסם בידיעות אחרונות 28.2.18

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s