הקוסם שיצא מן האף

במהלך מרהיב של זריזות ידיים הצליח ראש הממשלה בנימין נתניהו לשלוף את עצמו מן השרוול ולהוציא לנו את השמאל מן האף. כפיים לקוסם. נתניהו הצליח להפוך את עצמו למכונן-זהות. זהו להטוט מסובך ולא קל לביצוע. להלכה בני אדם מסוגלים להביט בעיניים ביקורתיות על כל דבר: על אמם ועל אביהם, על מנהיגיהם, על מדינתם, על חברתם, אפילו על עצמם. אלא שהמבט הביקורתי דורש נקודת אחיזה, מקום בטוח, שעליו, כפי שהצהיר ארכימדס, ניתן להציב את המנוף שירים את העולם. נקודת האחיזה הזאת היא הזהות העצמית, אותו "אני" המבקר או המשבח אחרים. האני הזה חסין במידה רבה לביקורת. הוא חירש עיוור ותתרן. אם להיות יהודי הוא חלק מן הגרעין הזהותי שלי, לא יעזור שתראה לי באותות ובמופתים שדת אחרת "הגיונית" יותר או מצליחה יותר או מתהדרת בניסים מרשימים יותר. אני מי ש"אני". אם הזהות שלי היא מאפיינים מגדריים מסויימים, אתקשה מאד לוותר עליהם, גם אם הם עומדים בסתירה לערכים אחרים החשובים לי להלכה. אם הגרעין הזהותי שלי הוא היותי הורה נאמן-תמיד, אתקשה לקבל ביקורת על צאצאי גם אם יציגו הטוענים ראיות חותכות לדבריהם. אנשי "שמאל" בישראל מזהים את עצמם עם כללי משחק פוליטיים-תרבותיים מסויימים ועם ערכים "אוניברסליים"—כלומר חוצי גבולות לאומיים ודתיים, שמבטאים במידה רבה את הצורך שלהם לתפוס את עצמם כ"נאורים" בסגנון המערבי (למעשה הסגנון המערבי הוא היחיד שהם מגדירים כנאורות). הם שואפים להפוך את קהילתם למלכת יופי מוסרית. כיוון שכך, לא יהססו לבקר את הקבוצה הלאומית שאליה הם משתייכים בשם הזהות האוניברסלית שלהם. אנשי ימין בישראל מגדירים את עצמם קודם כל כבני הקבוצה הלאומית, כלומר כיהודים לאומים. יפה או לא יפה בעיניכם, זאת הקהילה שלנו. זה לא אומר שאנשי ימין אדישים למוסר אוניברסלי. קבוצה לאומית יכולה להיות "מתוקנת" וערכית. השאלה היא, מה עושים כאשר הקבוצה "מועדת" או מפירה את הכללים? במקרה כזה הנאמנות לקבוצה גוברת, שהרי הנאמנות ולא מערכת כלשהי של ערכי מוסר "אוניברסליים" היא הגרעין הזהותי.
חלק מן הביקורת על הקבוצה יוגדר כצביעות (אתם מדברים?) וחלק אחר כלא רלוונטי (אין לנו ברירה). התפיסה הזאת אינה פחות או יותר "רציונלית" מן האחרת. לשתי הקבוצות גרעינים זהותיים הגורמים להן לנקודות עיוורון (אנשיי שמאל מתקשים לראות את הצביעות ואת העוינות בביקורת; אנשי ימין רואים רק צביעות ועוינות). שתי הקבוצות נוטות לתת הנחות סלב למי שמייצג בעיניהן את ערכיהן, כלומר אותן, עד גבול מסויים. ברגע מסויים התחושה היא שהמחיר שגובה המייצג הסמלי גבוה מידי. הוא או היא יצרו סתירה פנימית בלתי נתנת ליישוב בגרעין הזהות (אנחנו מתקשים לראות את עצמנו כאנשים התומכים בסוגים מסויימים של פושעים, גם אם הם פושעים שימושייים), הוא או היא חייבים ללכת.
נתניהו הצליח ליצור זהות בינו לבין הקבוצה (אנשי הימין) ובינו לבין המדינה. בעיני חסידיו, הליכוד נעשה נתניהו והמדינה נעשתה נתניהו. התכחשות לנתניהו היא במידה רבה התכחשות לעצמם. זה לא שהם לא רואים את פגמיו של האיש. הם רואים. בשלב זה הם פשוט מתייחסים אליהם כאל רעש (כמו פליטות פה אנטישמיות של לוחם זכויות אדם). הצד האחר של המטבע הזה הוא הצלחתו של נתניהו לשכנע את אוהדיו שמבקריו ("השמאל") אינם מונעים על ידי רצון להפוך את הקבוצה לערכית יותר, אלא הם חלק מקבוצה יריבה—הם אוהבים ערבים או גויים או שמאלנים אחרים. אם זאת הברירה, ברור במה ובמי צריך לבחור. כל זה נעשה ללא אלימות, באלף ואחד צעדים קטנים וכמעט בלתי מורגשים. אין ספק קוסם. אלא שהמחיר שנתניהו גובה בעבור הקסם שלו נעשה מסוכן ובלתי נסבל. גבירותי ורבותיי, התנגדות לנתניהו אינה בגידה. היא אקט פטריוטי. נתניהו מושחת; הוא אגואיסט שמוכן למכור את הדמוקרטיה בעבור הכיסא. הוא צריך ללכת.

התפרסם בידיעות אחרונות 14.3.18