תעלה המשואה

חגיגות השבעים נפתחו כמקובל—מטסים, זיקוקים, טקסים עתירי קלישאות, רקדנים על סטרואידים, סיכול ממוקד של קלאסיקות פיזמונאות וחלוקת כספי ציבור לאייל גולן ולעומר אדם. כל זה היה מלווה בשערויות ההבל הרגילות: מה לבשה המנחה בטקס (מתברר שנדרשה על ידי השרה רגב להסיר את הרדיד שלבשה בקר לה! וואו!), כמה דקות נאם ראש הממשלה (הוא דיבר 14 דקות במקום 5, לא ייאמן!) ואיך הגיב חתן פרס ישראל פלוני על דבריה של כלת הפרס, אלמונית (דמעות). לסיכום חגגנו כולנו את סירובה של נטלי פורטמן לקבל פרס ידוענים בראשיתי, שהמציאה חבורת אוליגרכים (אנטישמיות!). ובעוד אנחנו חוגגים, נעים מחוגי השעון קדימה. מסרבים לחגוג אתנו את המבט שבע הרצון לאחור; הם צופים אל עתיד הנראה מסוכן מתמיד. הדברים ידועים: בשבועות הקרובים, עלול טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן, בעידודו הנלהב של מלך ישראל, שגרירות ארה"ב תעבור לירושלים ויום הנכבה יצויין על ידי הפלסטינים. אלה, העסוקים תמיד ביצירת אנטי-מיתוס ציוני (זו הסיבה שבחרו ביום העצמאות שלנו לציון "אסונם" ולא ביום משלהם) יבקשו להתאים את עוצמת התגובה שלהם לעוצמת החגיגות הישראליות. ועוד לא אמרנו כלום על האיום האיראני לגבות מחיר—בזמן ובמקום המתאימים—על מותם של איראנים בהפצצה בסוריה. איננו יודעים מה בדיוק יהיה–העתיד לוט כדרכו בערפל—אבל דם יישפך. כמה דם? לא ברור עדיין, אבל בלי דם זה לא יעבור. אם יתמזל מזלנו יישפך מעט; אם לא יתמזל, הרבה.  לא כל שפיכות הדמים הזאת נמנעת ולא כולה באחריותנו. המשבר שמנסה החמאס ליצור בעזה הוא ביטוי למצוקות פנימיות, יותר מאשר תגובה לשינוי כלשהו במדיניות ישראל. על חלק מן הצפוי להתחולל יש לנו אחריות מלאה או חלקית (ישראל נוטה למשל להגיב באש חיה על הפגנות של פלסטינים—עניין של מסורת). אבל בין אם הדברים באחריותנו ובין אם לאו, רובם מודחקים אל שולי הדיון הציבורי. ימי נתניהו מתאפיינים בדיון רגשי סוער בזוטות. שפיכות הדמים הממשמשת ובאה, שספק אם תספק פוטו-אופס למירי רגב ולרעיית ראש הממשלה, נתפסת ככוח טבע שאין מה לומר עליו. מה כבר אפשר לומר על גשמי האביב? יורדים ודי. ומה כבר אפשר לומר על מדיניותה של מדינת ישראל? האם יש לה בכלל מדיניות הצופה פני העתיד, או שהיא מזכירה את "מדיניותם" של אוהדי כדורגל למתרחש במשחק—תנודות חדות בין אופוריה לדיכאון, התמקדות מוחלטת ברגע וייחוס התוצאה לכוח עליון (יש אלוהים) או לרוע אנושי (השופט בן זונה). מה בעצם מנסה ישראל להשיג מול הרשות הפלסטינית? האם היא מבקשת לחסל את הרשות? להפוך אותה לבנטוסטן מקומי שיספק שירותים להתנחלויות? לשמור אותה על אש קטנה עד שתיווצר אפשרות להסדר? מה הסיכויים של כל אפשרות ומה המחיר שתגבה? מה יש לדבר על זה? כוח עליון (ביבי?) או השופט בן זונה (זהות השופט משתנה). מהי המדיניות ארוכת הטווח שלנו מול עזה?  האם אנחנו מבקשים לחסל את החמאס, לביית אותו, לחזור ולהשתלט על הרצועה? ומה התמונה הכוללת?  דומה שאין תמונה כוללת ומכל מקום אין שיח ציבורי עליה. המדיניות הישראלית היא סדרה של תגובות, מבצעים, סיכולים ממוקדים יותר או פחות, שלכאורה אינם חלק מתכנית כוללת כלשהי ולמעשה מבצעים סיכול ממוקד מתמשך לכל אפשרות של הסדר. האם אנחנו מודעים למחיר שתגבה הצלחת האין-מדיניות הזאת? לא ברור. ובאותה מידה לא ברור מה מנסה ישראל להשיג בחרחור המלחמה המתמיד מול איראן. האם נתניהו סבור שמעצמה אזורית כמו הרפובליקה האסלאמית פשוט תבלע את ההתגרויות הללו ללא תגובה לאורך זמן? מדוע מנהלת ישראל מדיניות של צרחות פומביות ולא של מאמצים שקטים מאחורי הקלעים? האם אנחנו (כלומר נתניהו) מעוניינים בהתנגשות? בכמה דם היא תעלה והאם תיטיב את מצבנו. שקט עסוקים. אולי נפרסם עוד טוקבק על נטלי פורטמן.

התפרסם בידיעות אחרונות 25.4.18