מלחמה, שלום והמלך ביבי הראשון

ביום שני, אישרה הכנסת בקריאה שניה ושלישית חוק הקובע ש"בנסיבות קיצוניות" יוכל ראש הממשלה להוציא אותנו למלחמה בהתייעצות עם שר הביטחון בלבד. בבוקר עוד דחו חברי וועדת החוץ והביטחון את בקשת נתניהו להעביר את ההחלטה על יציאה למלחמה ממליאת הממשלה לקבינט הביטחוני מדיני. עד הערב השתנו הרוחות. בסיועו של יו"ר הועדה אבי דיכטר ההצעה נכללה מחדש בנוסח החוק בתוספת ההבהרה כי "בנסיבות קיצוניות ומנימוקים שיירשמו, ואם הדבר הכרחי מטעמי דחיפות" אפשר יהיה לוותר גם על הקבינט. הכנסת, כדרכה, הרימה ידיים ועכשיו ההחלטה הגורלית הזאת נתונה לשתי ידיים בלבד—ראש הממשלה ושר הביטחון.

הבעייה עם ההחלטה הזאת, שנדחקה, אלא מה, לשולי החדשות (חדשות שהוקדשו ברובן למופע המודיעיני של נתניהו), היא שערעור על שיקול דעתם של ראש הממשלה ושר הביטחון יוכל להיעשות רק בדיעבד. אחרי הכל, מי שיחליט שהנסיבות "קיצוניות" ואינן מאפשרות את כינוס הקבינט הם ראש הממשלה ושר הביטחון הם בעלי העניין—ראש הממשלה ושר הביטחון. מהן הנסיבות שבהן החלטה על יציאה למלחמה אינה מאפשרת המתנה כלשהי ולו של שעות אחדות? קשה לדעת. מהן הנסיבות שאינן מאפשרו לראש הממשלה ולשר הביטחון לקיים התייעצות, ולו קצרה, עם ההרכב המעודכן ביותר של שותפי הסוד? האם ההתייעצויות שקיימו ראשי ממשלה בעבר עם שריהם בהכרעות גורליות "בזבזו" זמן יקר, או אולי, להפך, מנעו, לא פעם ולא פעמיים, יציאה פזיזה למלחמה? תלוי את מי שואלים.

יש משהו חשוד מאד במהלך האחרון של נתניהו ומשהו עצוב מאד בנכונותה של הכנסת להעניק לו כל כוח שעולה בדעתו לבקש. בפועל מעניק החוק לנתניהו (אין ספק שנתניהו מתקשה לחשוב על "ראש ממשלה" אחר) סמכויות מוחלטות. בישראל, הנסיבות תמיד קיצוניות. זה לא עניין של ניתוח זהיר של המצב הגיאופוליטי, זה עניין של המצב הנפשי. המלחמה, כל מלחמה, נתפסת בישראל (עד שהיא מוכרזת כמחדל) כביטוי הולם לזקיפות הקומה הלאומית המקודשת. עצם היציאה למלחמה הופכת את הנסיבות לקיצוניות: אם לא היו קיצוניות לפני, הן נעשות קיצוניות אחרי. יתרה מזאת, בישראל "ההתייעצות" נתפסת תמיד כמשהו טרחני ובמידה רבה מיותר—מין פרלמנט יום שישי. השרים מוצגים תמיד כנלעגים, כשטופי אינטרסים וחסרי עמוד שדרה. ההתייעצות היא אפוא מעין טקס מגוחך המקדים את המעשים החשובים באמת שהשליט מחליט עליהם, לא בהתייעצות עם הפוליטיקאים העלובים, אלא עם יועציו ואנשי סודו המבינים עניין. המאפיין העיקרי של היועצים הללו הוא שאין להם שום מעמד משלהם. הם נבחרים על ידי השליט והוא שבוחר מי מהם לזמן ולמי מהם להטות אוזן. "הרעש" שנוצר על ידי אנשים, שנבחרו לעתים דווקא משום שתפיסת עולמם שונה ושאינם תלויים ישירות בשליט, נעלם ובמקומו באה אותה דממה יפה שמתוכה בוקע קולו הנגיד והמצווה של הראש. הנכונות להעניק לראש את הדממה הזאת (שקט יורים) היא מסימני ההכר של מצב הנפש העבדותי שהכנסת הזאת מתאפיינת בו. אתם לא רוצים שתהיה אפשרות לאתגר את הראש? לא רוצים. איך אפשר לסרב לו? הוא הרי ביקש. הוא, אדוננו מלכנו וראש ממשלתנו, בנימין נתניהו. מותר לסרב לו רק בזוטות, כאשר דומה שחולשתו גורמת לו—שומו שמים—ללכת שמאלה ולהגיע למשל להסדר שפוי בעניין הזרים בישראל. אבל אם הוא מבקש לצאת למלחמה ללא הפרעה? כן המפקד, כן ראש הממשלה, כן אדוננו מלכנו עטרת ראשנו, בנימין נתניהו.

אני מבקש להזכיר לכם שלו היה החוק קיים בעבר היו נתניהו וברק יוצאים זה מכבר למלחמה נגד איראן. הנסיבות היו קיצוניות (הנסיבות, כאמור, תמיד קיצוניות). ההחלטה לא עברה, תודה לאל. אגב, סביר להניח שהחוויה הלא נעימה הזאת של סירוב נדיר לעשות את רצונו היא העומדת מאחורי החוק החדש. אבל למה ללכת סחור סחור—כל הפוליטיקה הפרלמנטרית נמאסה על נתניהו. לא יפה להגיד לא. להצביע בבקשה.

התפרסם בידיעות אחרונות 2.5.18

1 reply »

  1. חוק כזה, במצב הנתון ובמדינת ישראל, מהווה כמעט מקבילה להענקה לרוה״מ ׳סמכויות מלאות׳ (enabling act ; pleins pouvoirs). רק להזכיר שהענקת סמכות מלאה מסוג זה ארעה כבר בהיסטוריה, לפחות פעמיים. ב24 במרס 1933 העניק הרייכסטאג – ברוב של 444 בעד; 94 נגד – סמכות כזו לאדולף היטלר. ב10 ביולי 1940 העניק בית הנבחרים הצרפתי – ברוב של 569 בעד; 80 נגד ו20 נמנעים – למרשל פטן סמכויות מליאות. היתר הוא היסטוריה, זיל תנה…..

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s