לא נורא, נתגבר (על שלטון החוק)

באופן עקרוני, אין פסול בפסקת התגברות. בהיעדר חוקה המהווה סמכות חוקית עליונה במדינה, לא סביר לתת להרכב כלשהו של בית המשפט סמכויות בלתי הפיכות לבטל חוקים שחוקקה הכנסת. בית המשפט יכול להוציא כרטיס צהוב, לא כרטיס אדום. הוא יכול לעכב, להתריע, להזהיר ולהחזיר את החקיקה לכנסת. כרטיס צהוב כזה מחייב התייחסות רצינית וההתגברות עליו צריכה להיות אפשרית, אבל לא קלה. ברוב של 61 חברי כנסת אין די. פירוש הרוב הזה הוא שהקואליציה תוכל בכוחות עצמה לבטל את הביטול. לא טוב. אם ראה בית המשפט צורך לבטל חוק, התגברות עליו חייבת לבטא קונסנזוס רחב, רוב של שמונים חברי כנסת, נאמר. רוב מיוחס מעיד על כך שלא רק בקואליציה, אלא גם באופוזיציה, חלוקים על בית המשפט. אם רוב מיוחס של חברי הכנסת חלוק על בית המשפט, נכון להעניק למחוקק את זכות ההכרעה. הכנסת, ולא בית המשפט היא הריבון, ואפילו במדינות שיש בהן חוקה, ניתן, בהליך ארוך ומסובך, לשנות אותה.
כפי שהלינה שרת המשפטים, איילת שקד, לא קל להשיג רוב כזה, אבל זה בדיוק הרעיון–שמהלך כזה יהיה חריג. בית המשפט פוסל רק במקרים חריגים (ובניגוד לשמועות, כך הוא אכן עושה); הכנסת "מתגברת" רק בנסיבות מיוחדות. איזון. טוב שהשר משה כחלון אינו נותן את ידו לחקיקה החפוזה וחסרת האחריות של הבית היהודי, חקיקה שכל כולה מאמץ לסלק מן הדרך את "בג"ץ ובצלם" שנואי נפש ממשלות ישראל. התאווה לשלטון ללא הגבלות מובנת. מי לא רוצה לשלוט ללא הגבלה? זה חוסך זמן ומאמץ. לא פעם זה מוצדק בשם עוולות העבר (אתם מדברים? הלא אתם פעלתם בצורה מעוותת, עכשיו תורנו). אלא ששכרו של היעדר מגבלות יוצא בהפסדנו. ניהול מדינה דורש איפוק וריסון עצמי. כשהם מצויים, אין צורך בכללים, כשהריסון אינו בא מבפנים—והחברים בנט ושקד אינם מצטיינים בריסון עצמי–יש צורך במגבלות חיצוניות: רוב מיוחס אפוא.
הסממן המדאיג בהיחלצותו ברגע האחרון של כחלון להגנת בית המשפט הוא ההסבר: "גופים קיצוניים משפיעים מנסים לנהל את המדינה," הכריז השר. עד כאן, אמת. "אם חס וחלילה זה יתממש," המשיך, "לא יהיה כאן תייר אחד." אם קנית אותי ברישא, השר כחלון, איבדת אותי בסיפא. זאת הבעייה? שערעור הדמוקרטיה יפגע בתיירות? ראשית, ספק גדול אם זהו המצב. תיירים אינם מוקירים רגליהם ממדינות חצי דמוקרטיות או לא דמוקרטיות. תנו להם אטרקציה תיירותית או דיל "הכל כלול" והם יעלימו עיין מהפרות בוטות של זכויות אדם או מבעיות קונסטיטוציוניות. אני מניח שהשר כחלון אינו סבור באמת שחיזוק התיירות הוא הסיבה העיקרית להתנגדות לפסקת ההתגברות. כפי שרומזת הרישא לדבריו, יש לו סיבות אחרות, טובות יותר, אבל משהו בפזילה הזאת לצדדים—למה יגידו בגת ובחוצות אשקלון–הוא בכל זאת סימפטומטי. כמו אחרי כל פעולה צה"לית שבה נפגעים חפים מפשע, ויש אבוי לא מעטות כאלה (וגם לא מעט תיירים), הדאגה העיקרית אינה המעשה (הדעות חלוקות בישראל בין אלה הסבורים שאין ערבים חפים מפשע, לבין אלה הסבורים שיש אבל למי אכפת), אלא הבעייה "ההסברתית". לאולפנים אצים רצים מסבירים הממהרים לנקות אותנו ולהאשים את כל יתר העולם (וקודם כל את הקורבנות). כמו בענייני תיירות, המציאות מעידה שמלבד במקרים חריגים, לעולם לא ממש אכפת. לו היה אכפת לו, הייתה הביקורת רבת השנים שלו עלינו מלווה בסנקציות. העולם מעקם את האף ומניח לנו לעשות במידה רבה כרצוננו. מוטב אפוא שלא להסתמך על הרגישויות המוסריות המרוממות של אחרים, אלא לפתח רגישות מוסרית משלנו. רק למעט מאד אנשים בעולם חשובה הדמוקרטיה הישראלית. היא אמורה להיות חשובה לנו. אחרים יבואו אולי לביקור. אנחנו חיים פה. פסקת ההתגברות בניסוחה הנוכחי הופכת את החיים לפחות נסבלים. צריך לעצור אותה.

התפרסם בידיעות אחרונות 9.5.18

4 תגובות

  1. אני סומך יותר על שיקול דעתו של …"הרכב כלשהו של בית משפט" מטשר על הבנטים, שקדיות, יוגבים, סמוטריצ'ים, אמסלמים, חזנים, זוהרים ( to name a few)

    אהבתי

  2. כללית אני מסכים עם המאמר. אני באמת סומך יותר על בית המשפט העליון מאשר על כל קומבינצה של חברי כנסת.
    הבעיה שלי היא שכל הפרוצדורה כולה מקורה בחטא. היא מבוססת על אוסף חוקי יסוד שבעצמם לא חוקקו ברוב מיוחס. כל ההסתמכות עליהם מקורה במחטף. שהיה כרוך בשינוי קונצפט החוק הישראלי
    וכנאאה בשיטה הדמוקרטית שלנו אין שום צורה דמוקרטית לעביר אותו. בצורה דומה היה ניתן שהעביר חוק יסוד ברוב של 30:29 שלפיו חוקי ספר ויקרא או חמורבי מבטלים כל חוק שהכנסת חוקקה. ואנה אנו באים אז?

    Liked by 1 person

  3. אם המחלוקת בין המחוקקים לשופטים היא בהבנת החוק שבמחלוקת – כרטיס צהוב הוא טריוויאלי – דיון בין הצדדים עד להסכמה. אם כל צד מתחפר בדעתו – כרטיס אדום מכריח את הצדדים למצות את המיטב שבהם, שבזכותו הגיעו למעמדם. בהתחלה הכדור יהיה בבית המשפט: יוקם מותב של 13 שופטים שידונו בנושא. אם יגיעו לפסק דין פה אחד – דעתם תתקבל. ואם הכנסת תרצה לחוקק חוק התגברות, היא תזדקק לרוב מיוחס – 80 ח"כים.
    נראה לי שאפשר למנוע הגעה למצב של מחלוקת על נושא שנדון בכנסת, אם לצד הכנסת תהיה "מועצת נכבדי העם", או כל שם בעל משמעות דומה. הבאתי את ההצעה למוסדות המחקר לפני 12 שנים. אני מניח שבשבעים שנים הצטברו במדינה מספיק "לשעברים" חשובים, מכל צבעי הקשת הפוליטית: כל חברי הכנסת המכהנים, כל חברי הכנסת לשעבר, כל השרים לשעבר, כל הרמטכ"לים במיל', כל הרבנים הראשיים לדורותיהם וכל השופטים והדיינים בדימוס. ואולי גם עוד כמה פונקציונרים לשעבר וחתני פרס ישראל.
    הם יכולים להיות השכל הקולקטיבי שלצד הכנסת, הם ידונו בכל נושא שנוי במחלוקת, לפני שמגיעים לפיצוץ. הם גם יורידו את הלחץ מבית המשפט העליון. גוף זה יהיה וולונטרי בהשתתפות החברים בו; חבריו לא יקבלו תשלום בעבור פעילותם. גוף זה יהיה חלק מהרשות המחוקקת. הם יחליטו בעניינים שברומו של עולם, במקום משאל עם, כי סביר מאוד שהם ישקפו את הלאום כולו.
    היום מקובל המושג "חוכמת ההמונים". נראה לי שהמועצה שתקום עוד תזקק את התוצר הזה.

    אהבתי

כתוב תגובה ליאיר שפי לבטל