פיל נכנס לחנות חרסינה

דומה שאיש אינו מצפה מאיראן להיענות לדרישותיה האולטימטיביות של ארה"ב. זהו מהלך שהשלבים הראשונים בו ידועים מראש. איראן תאמר לא. ארה"ב תפעיל סנקציות. מה אז? הסצנריו האמריקני הוא התמוטטות כלכלית שבעיקבותיה חילופי משטר. ארה"ב לא תצטרך לשלוח צבא לאיראן. משטר האייתוללות יקרוס ובמקומו יבוא משהו טוב יותר—משטר אוהד לארה"ב. מה הסיכוי לכך שהסצנריו הזה יתגשם? הסיכוי לא גדול. אם לשפוט על פי נסיונות אחרים להחליף משטר באמצעות מצור כלכלי, נראה שהנצורים אינם ממהרים לפעול על פי התרחיש האידיאלי של הצרים. בקובה, בונצואלה ובקוריאה הצפונית; אפילו בעזה שבשלטון חמאס, התגובה על הפעלת אולטימטום היא התבצרות לא כניעה. מצור דורש הרבה מאד סבלנות (תכוהב שארה"ב אינה מצטיינת בה). בטווח הארוך הוא יכול לעבוד. בטווח המיידי הוא מביא לא פעם להקצנה דווקא. כשהמשבר לא בא מבפנים אלא מבחוץ, התגובה היא לרוב הפעלת משטר חירום כלכלי, פוליטי וצבאי הזוכה לתמיכת האוכלוסייה המקומית. זאת מגיבה על האולטימטום כאל הכרזת מלחמה ומתופפת בתופי הפטריוטיות. "הם לא ישברו אותנו." כאשר מדובר במעצמות אזוריות כמו קוריאה הצפונית ואיראן, התגובה היא לא פעם מירוץ פרוע להשיג את הקלף האולטימטיבי—הנשק הגרעיני. מדינות מגורענות שולפות אותו כמוצא האחרון: לא תוכלו לעבור ממצור לפריצה צבאית, משום שאז תסתכנו במחיר הגבוה שגובה מלחמה גרעינית. לא חשוב שלכוח הצר יש יכולת לגרום נזק גדול לאין שיעור משיש לנצורים. ההנחה היא שהמערב לא מוכן לשלם את מחיר האבידות הכבד, גם אם בסופו יבוא ניצחון. הבוחר האמריקני מוכן לשלם מחיר רק אם הוא מרגיש שהבית, ביתו, בסכנה. זאת הסיבה לכך שמעצמות, שאינן מוכנות ל"המשך המדיניות בדרכים אחרות" (קרי מלחמה, כפי שהיטיב לנסח זאת פון קלאוזביץ), נמנעות בדרך כלל מדחיקת יריביהן אל הקיר. כשהיריב נדחק אל הקיר הוא נעשה בלתי צפוי ובלתי נשלט. מוטב להימנע מכך אפוא.

המהלך שביקש אובמה לעשות בתמיכת אירופה נועד להימנע מסיטואציה של הכל או כלום. אובמה פעל להורדה דרמטית של מחירי הנפט. המהלך הזה לא היה מכוון ישירות אל איראן (או אל ונצואלה או רוסיה) ולא הוביל להתבצרות, אלא למשבר פנימי. הוא הביא להחלשה דרמטית של כוח יצרניות הנפט. ההחלשה הזאת אכן הביאה למשבר, אם כי לא לחילופי השלטון המקווים. ההסכם עם איראן היה תערובת של מקלות וגזרים: סנקציות כלכליות שתדחופנה את המשטר לפשרות בתמורה לשילוב בשוק הבינלאומי בתנאים שקבע המערב. איראן נכנעה לדרישות (מבחינתה היה מדובר בכניעה ולא בניצחון). הבעיה היא שתהליך ההתמתנות, שאותו הוביל רוחאני, לא הביא לקץ הניסיון האיראני להיכנס לואקום שאותו יצרה ארה"ב כשמוטטה את יריבתה העיקרית של איראן, עיראק. האיראנים סברו שזכותם לקחת חלק בחלוקת נבלתה של עיראק. מאליו מובן, שתהליך החילחול האיראני לאזורים "הפנויים" במזרח התיכון, תהליך שנתפס בעיניה כלגיטימי, שהרי לא נעשה באמצעים "לא לגיטימיים" (גרעין), אלא באמצעים "הלגיטימיים" העומדים לרשות כל מעצמה אזורית, הוא מסוכן ובעל פוטנציאל נפיץ (הוא יוצר אזורי חיכוך שלא היו קיימים בעבר). השאלה היא מה עושים. האם ממשיכים לנהל משא ומתן גלוי וסמוי, שבו כל צד מציע גזרים ומקלות או שולפים את המקל הגדול?

לארה"ב של טראמפ אין סבלנות לניואנסים. היא שלפה את המקל. המהלך הזה ממיר את המחול הנסתר של איומים והבטחות באקדח לרקה. הבעיה עם אולטימטומים כאמור היא שלא תמיד ברור מה עושים אם הצד האחר מסרב להיכנע ומקצין את עמדותיו. יוצאים למלחמה? זאת כמובן אפשרות. המחיר שלה לא פשוט גם כשלצד האחר אין נשק גרעיני. דבר אחד ברור, אם לשפוט על פי ניסיון העבר (המלחמה הרת האסון בעיראק), לארה"ב אין הבנה אמתית של המזרח התיכון והיא נוהגת בו כפיל בחנות חרסינה. כרגע הפיל נכנס לחנות, האם יצליח לצלוח אותה בשלום או ישאיר אחריו, כדרכו, הרס וחורבן?

התפרסם בידיעות אחרונות 23.5.18

2 replies »

  1. כאשר איראן מקפידה להמשיך בדרכה הנואלת אז מחדל אובמה ואירופה כבר הוכחו. מה בדיוק יש לאיראן נגד ישראל? ההנחה שלך שהבנת הניואנסים רלוונטית לא הוכיחה את עצמה לא באביב הערבי ולא בכלל. לואיס בסוף יוצא צודק ואובמה יוצא כושל. ושניהם ביג טיים.

    אהבתי

  2. רשימת 12 הדרישות האולטימטיביות כלפי איראן שעליה הכריז מייק פומפאו‎,‎‏ מזכיר המדינה האמריקאי, ‏
    מזכירה לי רשימת דרישות דומות מלפני 80 שנה. וכפי שכותב אביעד קליינברג, דומה שאיש אינו מצפה מאיראן ‏להיענות לדרישות אלו.‏

    במרס 1938, הציג קונרד הנליין, ‏מנהיג המפלגה הסודטית הגרמנית בצ'כוסלובקיה, דרישות לאוטונומיה בפני ‏ממשלת צ'כוסלובקיה. הדרישות היו מנוסחות בצורת תוכנית מקסימלית שאינה יכולה להתקבל על ידי הממשלה ‏הצ'כית. אך לא תיתן בידי ממשלת צ'כוסלובקיה את האפשרות ליצור את הרושם שמתקרבים לפתרון הבעיה.‏
    ממשלת צ'כוסלובקיה הסכימה לכל דרישות הגרמנים הסודטים, שמיד הציגו דרישות חדשות – הפעם, לא ‏אוטונומיה אלא ניתוק החבל מצ'כוסלובקיה וסיפוחו לגרמניה. ‏

    בצד הדרישות שמציב ממשלו של הנשיא דונלד טראמפ, יש גם איומים. אם טהרן לא תקבל את הדרישות, היא ‏צפויה לסנקציות חמורות שישתקו את כלכלתה. למעשה, ב־12 הדרישות של הממשל אין שיטת מקל וגזר, של ‏עונשים והטבות. זהו פשוט אולטימטום כוחני שהממשל מציב בפני המשטר האיראני, בבחינת כזה ראה וקדש‎.‎

    https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5266868,00.html‎

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s