זאב זאב

אפרים קישון הציע גירסה משלו לסיפור הרועה והזאבים. הרועה של קישון אינו ממציא את הזאבים כמו בסיפור המקורי. אדרבא, זאבים אמיתיים לגמרי מאיימים על העדר והרועה מתריע על בואם. הבעייה היא שלבעלי העדר לא ממש בא להתמודד עם הזאבים. בתחילה הם חושבים שכבשה טרופה פה ושם לא תעלה ולא תוריד. אחר כך הזאבים, שניזונו היטב מבשר כבשים, נעשים חזקים ומאיימים כל כך שלאיש אין רצון להתמודד אתם. אם כך ואם כך, אנשי הכפר עוברים להתייחס לרועה כאל נודניק שאין לו שום דבר חדש לומר. "זאבים, זאבים!" נו באמת. לא נמאס לך לחזור על אותן מנטרות לעוסות? המסקנה של קישון היא שכדאי להפוך לזאב לפני שיגמרו הכבשים. משל יפה. אני מניח שבכל דור ודור אפשר למצוא לו את הנמשל התורן. קחו לדוגמא את העייפות הישראלית מהזהרות השמאל שהשעון הדמוגרפי דופק ושבשלב כזה או אחר אי אפשר יהיה למנוע את הפיכת המדינה למדינה דו לאומית או למדינת אפרטהייד (איתן כבל מציע בביישנות צעדים לקראת האפשרות השניה כדי להינצל מן הראשונה). האמירות הללו (זאב, זאב) נמאסו על הציבור בישראל, לא משום שמשהו נעשה כדי לפתור את הבעיה. לפתור בעיות קשה כמו להתמודד עם זאבים. התחושה הכללית, שפומפמה לנו על ידי הסיפוחיסטים הישראלים היא שאין פתרון אפשרי ושמעולם לא היה מצבנו טוב יותר.
הבעיה היא שהשעון מתקתק. יש סיבה לכך שאין פתרון. אם לא עושים דבר, נוצרת מציאות חדשה (למציאות אין כפתור pause; אי עשייה משנה מציאות כמו עשייה). תאורטית אפשר היה לנסות ליצור פתרון. אבל מציאת פתרון תרגיז את המתנחלים ולהרגיז את המתנחלים גרוע מאובדן העדר. לא עושים כלום אפוא ומפסיקים להקשיב לרועה הנודניק; מתרכזים בהסבר, שנעשה מלא יותר ויותר בסעיפים ובתת סעיפים–הסבר המשבח את אי העשייה.
קחו עוד דוגמא—עזה. בעזה שוב יורים. מבחינת הישראלי הממוצע מדובר לא בשפיכות דמים שניתן וצריך למנוע, אלא כמעין וסת—תופעה מחזורית בריאה בסך הכל ובעיקר צפויה ובלתי נמנעת. האלימות היא חלק מסדר הדברים הנורמלי. התעלמו מדברי הרהב של השרה איילת שקד על נכונות לכבוש מחדש את עזה. אף אחד בישראל לא מעוניין לכבוש מחדש את עזה—בעיקר לא הצבא, שבניגוד לשרה יודע במה הדבר כרוך. עם כל הנהי והתאנייה על תוצאותיה האיומות לכאורה של "ההתנתקות" מגוש קטיף (להזכירכם, הישארות בגוש לא הייתה מונעת שום ירי, שהרי הגוש היה מובלעת בתוך עזה ולא רצועת מגן על גבול עזה ישראל), הכל בישראל שמחים על שנפטרנו מהצרה הצרורה הזאת. הסיכוי שנצא למבצע שבו ייהרגו רבים הוא קלוש (בישראל ריבוי הרוגים יהודיים מביא לנפילת ממשלות). מה כן? הכי טוב להשיב את הסדר על כנו. מהו הסדר שאותו יש להשיב? הסדר שבו העזתים מוחזקים על ידינו במין גטו סגור ואנחנו חיים את חיינו ללא הפרעה. שלטון החמאס העניק לסידור הזה מעין קידוש, שהרי החמאס הוא אכן ארגון טרור פנאטי ונתעב למדי. מצוין. לא צריך אפוא לעשות דבר. לא צריך לדאוג לרווחת התושבים (קודם שיזרקו את חמאס) ובעיקר לא צריך ליזום שום דבר אף פעם. זמן נתניהו הפועל לטובתנו כולל בתוכו התפרצויות אלימות שבהן נשפך בעיקר דם פלסטיני. נתניהו מהלך כדרכו בגדולות. הפלסטינים קטנים עליו ואין לו בהם שום עניין. הוא נושא את נפשו לעיצוב מחדש של העולם—לאיראן למשל. ובאמת, יש סיכוי טוב שעם קצת מזל, סבב האלימות הזה יעבור "בשלום" כמו קודמו. מחיר המשך הסכסוך יהיה נסבל ונוכל לשוב לאי העשייה החביבה עלינו. ובינתיים, מתחת לפניו הבוערים תקופתית של השטח, הזמן המנוול פועל לרעתנו. המספרים בשלהם והדרך מובילה אל הסתעפות הדרכים: מדינה דו-לאומית או אפרטהייד. ולא נותר אלא ללחוש, מתוך ביטחון הולך וגובר שאין בדבר תועלת: זאב, זאב!

התפרסם בידיעות אחרונות 30.5.18