דרכי נועם נוסח ישראל

ביום שני הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ, כי צה"ל יפסיק לחייב חיילים שאינם מוכרים כיהודים להתייצב לקורסי הכנה לקראת קורסי גיור וחיזוק הזהות היהודית. ההחלטה התקבלה בעקבות פנייתם של סגן סטניסלב יורובסקי והאגודה לזכויות האזרח והיא מסיימת, יש לקוות, מדיניות בת כעשר שנים. מזל טוב.
חשוב להבהיר: ההחלטה באם להתגייר או לא להתגייר, באם לחזק את הזהות היהודית או לא לחזק אותה, היא עניינו הפרטי של כל אדם. לכל בר דעת ברור שאין לחייב אדם להקשיב לשיחות מוטיבציה בענייני אמונה. חופש הדת והחופש מדת הם מן החירויות הבסיסיות הניתנות לכל אדם בחברה חופשית. במהלך ההיסטוריה כפו הרשויות הנוצריות על יהודים להקשיב לשיחות מוטיבציה של מיסיונרים נוצריי בבתי הכנסת שלהם. הרשויות לא כפו לכאורה טבילה. הן בסך הכל רצו לוודא שהיהודים מודעים לאופציות העומדות לרשותם, ליתרונות הגדולים של המרת הדת. ירצו יאכלו לא ירצו לא יאכלו. אין אונס. הקהל השבוי לא השתכנע. מי שירצה להתנצר, טענו היהודים, ימצא לעצמו מספיק הזדמנויות. לא מדובר בסוד כמוס, במידע הדורש יידוע. הניחו לנו. ומה שנכון לגבי יהודים, נכון, אבוי, גם לגבי לא יהודים. היתרונות שבאישור רשמי על יהדותך במדינה היהודית ברורים. מי שרוצה להתגייר, ימצא את הדרך. בקלות. מי שלא רוצה צריך להיות מוגן בקנאות על ידי החוק.
כי הבעיה הקשה באמת שהפרשה מעלה אינה רק שאין להפעיל לחץ על אנשים להמיר את דתם (אין להפעיל לחץ על אנשים, מכל גזע דת ומין להמיר את דתם), אלא מה תפקידו של הצבא במהלך המפוקפק הזה. בדעתו של מי עלה שהצבא, גוף נייטראלי בהצהרה, אותה רשות רבים חסרת צבע שבה אמור כל מתגייס לחוש בנוח ושהזהות היחידה שהוא אמור לחזק היא זהותו של אזרח שומר חוק הממלא את חובתו האזרחית, אמור לעסוק בגיור, בין תוך הפעלת לחץ ובין בלעדיה? חייל נתבע להיות נאמן למדינה ולחוקיה. זה הכל. זכותו להיות שמאלני בלי שינסו לשכנע אותו לשנות את עמדותיו. זכותו לתמוך בכל מפלגה חוקית, בין אם מפקדיו אוהבים את זה ובין אם לאו, מבלי שיפעילו עליו לחץ לנוע לכיוון אחר במפה הפוליטית. זכותו להיות בעל כל זהות מינית שיבחר, מבלי שיינסו לשכנע אותו לאמץ זהות מינית אחרת. זכותו להיות דתי, בלי שינסו לחזק את זהותו החילונית וזכותו להיות חילוני בלי שינסו להטיף לו להאמין. אלא שבמדינת ישראל שורר בלבול מסוכן בין נאמנות למדינה, המכירה להלכה בכך שיש לה אזרחים בני דתות שונים ואזרחים חסרי דת, לבין זהות יהודית, ובין פטריוטיות למחוייבות לדת משה וישראל. גיור, להזכירכם, אינו קבלת אופייה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. לפחות להלכה, הוא קבלת עול תורה ומצוות ואמונה באלוהי ישראל. אני יודע שלא פעם ברור לכל המגיירים והמתגיירים שהחלק הדתי הוא מעין עלה תאנה לאומי. למתגיירים אין כל כוונה להתחיל להקפיד על דיני טהרה ולהימנע מאכילת טרפות. גם המגיירים יודעים את זה. תעודת הגיור נתפסת כעניין חברתי-תרבותי שדורש תשלום מס שפתיים לדת. הגישה הזאת מסוכנת מכל בחינה. הרבנים מסרבים לראות בעצמם מעניקי תעודות הכשר לאומית ומעלים מעת לעת את הרף הדתי והמדינה מכירה, תוך עצימת עיניים, בכך שלא השכילה, שבעים שנה אחרי הקמתה להכיר בכך ש"היהודית" בצמד "יהודית ודמוקרטית" היא עניין תרבותי גרידא המנותק לחלוטין מענייני הלכה ואמונה דתית. חילונים גמורים, שאינם מקיימים לא קלה ולא חמורה, ממשיכים לחשוב שהדרך היחידה להפוך ל"אחד מאיתנו" עוברת דרך בתי הדין הרבניים. לצבא אין לכאורה עניין באמונה דתית, יש לו עניין בנאמנות למדינה. הוא פשוט מבלבל, כמו רבים בישראל, בין זהות ישראלית לבין קבלת עול תורה ומצוות ומבקש מן המתגיירים לשקר למען המולדת. אם אתם רוצים להבין מדוע ההדתה בישראל עוברת כמעט ללא מחאה, זאת התשובה. רוצים זהות, מקבלים רבנים.