טראמפ ושיטת מצליח

בימין מתרשמים מן הדרך שבה מחזיר דונלד טראמפ לאמריקה את גדולתה. לא כל כך ברור מה הבסיס לטענה הזאת. הראיות העיקריות הן ביטול ההסכם עם איראן וההסכם שאליו הגיע טראמפ עם קוריאה הצפונית. בשני המקרים עדיין מוקדם מאד לחזות לאן יובילו המהלכים של טראמפ. תחת אובמה הובילה ארה"ב הסכם מפורט עם איראן (הסכם שאיראן עמדה בו) לעצירת תכנית הגרעין האיראנית. ההסכם הזה, שלו היו שותפים רבים, לא נראה לטראמפ והוא ביטל אותו, חד צדדית. כדרכו, טראמפ לא מאמין בשותפויות, לא מבית ולא מחוץ. הוא מנהל את העולם כאילו היה שחקן יחיד. יש משהו מענג במהלכים כאלה. אנחנו אוהבים אנשים חזקים שלא מבזבזים זמן על התייעצויות. התחושה הרווחת היא אפוא שטראמפ הראה לאיראנים. הרפובליקה האסלאמית נראית נבוכה ונמנעת לעת עתה מתגובה על התקפות ישראליות ואמריקניות. עדיין מוקדם לומר לאן זה יוביל. האיראנים כבר ספגו מהלומות בעבר. זה לא מוטט אותם. טראמפ לא מציע מפת דרכים חלופית. הוא מהמר על קריסת משטר האייתוללות, כדוגמת קריסתה של ברה"מ בימי רונאלד רייגן. האם זה יקרה? הלוואי. אני מציע לנו לא למהר לקנות כרטיסים לטהראן המשוחררת וגם לא לסמוך על זה שהאיראנים יימנעו מלהגיב לנצח. ברה"מ הייתה מקרה מורכב של קריסה פנימית. האליטה הסובייטית איבדה את האמון בדרכה. זה לא המצב באיראן. משטרים אידיאולוגיים לא קורסים ללא מאבק עקוב מדם. השקט הנוכחי יכול להיות רגע לפני שהתזמורת האסלאמית הולכת הבייתה ורגע לפני שהיא מבצעת את סימפוניית ההפתעה.

ההצלחה האחרת של טראמפ, בקוריאה הצפונית, דורשת זהירות גדולה עוד יותר. מה היה לנו שם? בתום חילופי מסרים אינפנטילים בין "השמן" ל"זקן", קוריאה הצפונית הכריזה על סיום תכנית הגרעין שלה. בסרט הזה, להזכירם, כבר היינו. ב-1994, בימיו של קלינטון, נשלח הנשיא לשעבר קרטר לביקור בקוריאה, שנועד לעצור את תכנית הגרעין. הביקור הוכרז כפריצת דרך במגעים. המשטר הקוריאני התחייב להקפיא את תוכנית הגרעין בתמורה לנפט בשווי חמישה מיליארד דולרים ולהקמת שני כורים גרעיניים למטרות שלום. הידד. ההמשך כידוע היה חידוש תכנית הגרעין והפצת ידע צפון קוריאני בעולם. ב2006, אחרי ניסוי גרעיני של הצפון קוריאנים, ג'ורג' בוש הורה על הגברת הסנקציות הכלכליות, מצהיר שלא יהסס להשתמש באמצעים צבאיים. נהדר. קוריאה הצפונית חידשה את המשא ומתן עם ארצות הברית וב 2008 קיבלה את הדרישות האמריקניות לפרק את הכור הגרעיני שלה. בתגובה, בוש הודיע על הסרת הסנקציות ועל צעדים ראשונים לנורמליזציה ביחסים בין המדינות. מחיאות כפיים. בהחלט היה רגע מרנין לפני שהגרעין הצפון קוריאני חזר. לא ברור אפוא לאן הפוטו-אופ בסינגפור מוביל. די ברור, אם לשפוט על פי הדרך שבה טראמפ מתנער מבעלות בריתה הותיקות של ארה"ב, האיחוד האירופי, יפן, דרום קוריאה, שטראמפ אינו מאמין בבריתות. הוא השולף הכי מהיר. האם הוא גם פוגע? לא בטוח.

מה כן בטוח? בטוח שטראמפ מבצע מהלכים אפקטיביים ביותר בבית. הוא חושף את החולשה שבהסדר הפוליטי האמריקני, הסדר הנותן לנשיא, המפקד העליון והאיש שיכול למנות שרים ופקידים ושופטי בית המשפט העליון כמעט ללא הפרעה. השימוש בכוחות הללו דורש איפוק וכבוד למערכת. לטראמפ אין לו זה ולא זה. ארה"ב היא צעצוע שניתן לו. עכשיו הוא משחק. והוא משחק מבלי לטרוח להסוות את מהלכיו. כל התנהלותו של טראמפ מאז קמפיין הבחירות שלו היא התקפה שלוחת רסן על המסורת השילטונית האמריקנית. טראמפ מתייחס בבוז למותר ולאסור המקובלים; הוא מתייחס בבוז לתקשורת; הוא מתייחס בבוז ליראת הכבוד האמריקנית לחוקה, שהוא מגדיר אותה כעין פי סי עצום המפריע לו לעשות כאוות נפשו. טראמפ מגדיר את מערכת הכללים כצביעות. הוא אומר אמת גם אם לא נעים לכם לשמוע אותה ופועל גם אם לא התייעץ (התייעצות היא ביטוי לחולשה). יש להודות שהמערכת האמריקנית אכן לוקה בצביעות וצביעות זו (שאובמה היה שותף מלא לה) נתפסת על ידי תומכי טראמפ כהצדקה לשבירת הכללים. חשוב לא פחות, בגלל הכוחות העצומים שיש לנשיא ארה"ב, המערכת הזאת אינה מיטיבה לתפקד מול נשיא שמצפצף. היא מנסה לשוות לו "דקורום" דמיוני ולייחס לו רציונליות ומכובדות כנגד כל העובדות, כדי להציל את עצמה מלהתמודד עם הבעייה המבנית (תפיסת הwinner takes all וההיתר לכסף הגדול להשתלט על הפוליטיקה). האם מדובר בתקלה, שתחלוף מיד כשטראמפ יעזוב את הבית הלבן? גם כאן קשה להשיב בביטחון. אבל בין אם מחליפו של טראמפ יהיה פופוליסט ימני או מכובד שמאלי, ברור שמשהו במרקם נפגע כבר עתה, כפי שהוא נפגע במדינות אחרות. פופוליזם ואוטוקרטיה הם עתה לגיטימיים כפי שלא היו מאז מלחמת העולם השנייה. לטראמפ, כמנהיג מנהיגת העולם החופשי, יש תפקיד חשוב בטיהור השרץ. טראמפ gets away with it ובעתיד יהיו לו מחקים. אני לא יודע אם מדיניות החוץ של טראמפ תניב תוצאות, אבל מדיניות הפנים שלו מניבה תוצאות כבר עתה.