השמרסף דרעי

אף אחד לא אוהב אנשים שלא אוהבים אותו. אני למשל חושב שאנשים שלא אוהבים אותי סובלים מבעייה חמורה בכוח השיפוט. איך אפשר לא לאהוב אותי? דברו עם אמא שלי ותבינו כמה זה מנוגד להיגיון. גם מדינת ישראל לא אוהבת אנשים שלא אוהבים אותה. היא לא אוהבת למשל את אנשי תנועת הBDS. האמת? גם אני לא מת עליהם. לעתים קרובות הם לוקים בצדקנות מעורבת בנאיביות ויש להם נטייה לOCD במה שנוגע לישראל. מאידך גיסא יש העניין המטריד הזה של הזכות להביע את דעתך גם היא ממש, אבל ממש, מעצבנת, ובלבד שאינה מנוגדת לחוק. החוק בישראל אינו אוסר על אזרחים לתמוך בהחרמת המדינה בשל מדיניותה בשטחים. וכך ראוי. הקריאה להחרמה אינה קריאה לחיסולה של המדינה, אלא להפעלת לחץ על ממשלתה לשינוי מדיניותה. אפשר להסכים עם העמדה הפוליטית הזאת ואפשר להתנגד לה, אבל היא לגיטימית. ולמה נזכרתי בזה? משום שמדינת ישראל (כלומר השר אריה דרעי) אסרה על כניסתה של פעילת ה BDS האמריקנית אריאל גולד. השר דרעי הכריז: "המדיניות שקבעתי ברורה. מי שפועל באופן עקבי להחרמת ישראל לא ייכנס לכאן." ישראל מקבלת אפוא את מדיניות ההחרמה של האירגון, שנגדה היא יוצאת לא רק ברמה הפרטנית (הכיבוש מוסרי בעיני ממשלתנו), אלא גם ברמה העקרונית (החרמה היא טקטיקה פסולה) ומגיבה בהחרמת נגד. אני חושב שזאת צביעות וטעות.
בעיניי, כאמור, הקריאה לפעולה נמרצת נגד מדיניות הממשלה היא לגיטימית, בין אם היא נעשית (בגבולות החוק) על ידי ישראלים ובין אם היא נעשית על ידי זרים. במשטרים לא דמוקרטים אין כניסה למתנגדי המשטר. במשטרים דמוקרטים יש. במשטרים לא דמוקרטים ביקורת על הממשלה היא עבירה. במשטרים דמוקרטים לא. זה מתסכל. דמוקרטיה זה לא פיקניק. וישנה בעייה נוספת. על פי חוקיה של מדינת ישראל (חוק השבות), אריאל גולד יכולה לא רק להיכנס למדינה כתיירת, אלא גם לזכות לאלתר באזרחות ולהיבחר לכנסת. בעבר זה איפשר לנוכל כמו פלאטו-שרון להיבחר לכנסת, כשהמשטרה הצרפתית דולקת בעקבותיו ובטרם למד לדבר עברית. כל הרעיון של חוק השבות הינו שיהודים יכולים להיכנס למדינת ישראל ולהרגיש בבית. תהיינה אשר תהיינה דיעותיהם, הם כולם אזרחים בפוטנציה. מה שמפריד בינם לבין האזרחות היא ההתדפקות על השער והאמירה, רוצה אני. זה הכל. הבעיה מסתבכת אפוא. גולד לא עברה שום עבירה על חוקי ארה"ב ולא עברה שום עבירה על חוקי ישראל, שכאזרחית בפוטנציה הייתה אמורה להגן על חופש הביטוי שלה. הסיבה היחידה למניעת כניסתה היא דיעותיה, דיעות שלא מעט ישראלים חולקים. מה אומר לכם? זה לא מריח טוב. עכשיו הוסיפו לזה משהו מן המגזר שדרעי מייצג. יש במגזר הזה לא מעט גברים ונשים המתנגדים לעצם קיומה של מדינת ישראל. חסידי סאטמר למשל סבורים שכל הפרוייקט הציוני הוא תועבה והתגרות באל. הם מתנגדים לכל סמלי המדינה ואינם מהססים לחרף ולגדף אותה (ולא מדיניות כזו או אחרת) על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן. וראה זה פלא, חסידי סאטמר פועלים בארץ באין מפריע, שולחים תרומות לתומכיהם בארץ המתנגדים במילים ובמעשים למדינת ישראל ולנציגיה החוקיים באין מפריע. חסידי סאטמר קוראים בקול גדול להחרים את ישראל ומשתפים פעולה עם גדולי אויביה. והנה, הם נכנסים בשערינו ויוצאים, באין פוצה פה ומצפצף, בשובה ובנחת. השיער לא יסמר ואוזניים לא תצילינה. עד כדי כך. ומה שיפה בכל זה הוא שהמדיניות הזאת נכונה בעיניי. מותר לחסידי סאטמר לגדף ולנאץ, כל עוד אינם עוברים על החוק, ומותר לנו (או לחלקנו) לתעב אותם. הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו הוא ראיות לכך שמדינת ישראל היא מדינה טוטאליטרית המתחזה לדמוקרטיה, כפי שטוענים מבקריה. הנה מה שצריך היה לעשות: את לא אוהבת את מדיניות הממשלה? אנחנו נשרוד את זה. ברוכה הבאה אריאל גולד.

התפרסם בידיעות אחרונות 4.7.18