"לא הפלייה ולא נעליים": חוק הלאום והבשורה על פי סמוטריץ'

אפשר להתווכח על חוק הלאום. יש שיטענו שהוא רק מיותר, יש שיטענו שהוא גם מיותר וגם מטומטם ויש שיטענו שהחוק הזה גם מיותר, גם מטומטם וגם מריח מגזענות. כל דעה לגיטימית. אני לא יודע עד כמה חוק הלאום המוצע הוא מענה לרחשי ליבו הלאומנים "של העם". העם חי יפה מאד בלי החוק ולא הרגיש שמשהו חסר לו. כל האלמנטים שהחוק נועד להכריז עליהם הם כבר עתה חלק משיגרת חיינו: הערבית ממילא אינה השפה הרשמית השנייה של ישראל בפועל, ומי שרוצה לקיים אפרטהייד ממילא מקיים אותו באין מפריע, הן ביישובים שהכריזו על עצמם כנקיים מן "האחר" והן בכאלה שסתם הכריזו על עצמם כנקיים מערבים (או מחילונים). אם יש משהו שאין בו מחסור בישראל זאת לאומנות. יש לנו לאומנות בשפע. למעשה אחת הראיות לקיומה היא הטענה שמשמיעים מבקריה—לא שהלאומנות פוגעת באחרים (לעזאזל האחרים), אלא שבביטוייה המוצהרים היא עלולה חלילה לפגוע בנו. למה להצהיר? הם מזדעקים. גזענות להלכה—להבדיל מן הגזענות הברוכה למעשה—עשויה למשוך את עינם של הגויים רחמנא ליצלן, והאנטישמים האלה עלולים להצביע נגדנו באיזו הצבעה עלומה. לולא היו הגויים ששים לתקוף אותנו על עניינים כאלה, היינו מפלים בשובה ונחת עד בוא הגואל. זהירות יהודים. תפיסות אוניברסליות של שוויון אינן מטבע עובר לסוחר במדינת ישראל. הן מדליות חגיגיות שמוכרים לתיירים ולזרים.

מצד שני, אם נקבל רק התנגדות לחוק "מן הסיבות הנכונות", לא נרחיק כנראה לכת. אסור להיות טהרן. והנה בדיוק בנקודה זו אני מתחבר, שוב, לאחד מהוגי הדעות הגזענים החשובים שקמו בציון, הלא הוא חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ'. כמוני, גם חה"כ סמוטריץ' לא אוהב טהרנות. קחו למשל את תגובתו, לדברי נשיא המדינה ריבלין בגנות החוק המוצע. כה אמר סמוטריץ': "הטהרנות של נשיא המדינה נובעת או מעיוורון או מבלבול ערכי גדול ביחס לציונות." הפאנץ'-ליין כבר מגיע, אבל לפניו הניחו לי שני רגעים של הרהור, שהלא כל דבריו של סמוטריץ' נועדו לעורר מחשבה. ההרהור הראשון הוא שחוק הלאום לא נועד לענות על צרכי העם, אלא על צרכי הבית היהודי. בין הליכוד לבית היהודי מתקיימת תחרות, מי יהיה לאומן בצורה המופרכת והאווילית ביותר ומי יעצבן יותר את "השמאל". שאלת האינטרס הלאומי אינה רלוונטית. רלוונטי רק האינטרס הלאומני. ההרהור השני הוא על אופייה של הלאומנות. האמת היא שזה אפילו לא הרהור שלי. אני שואל אותו מג'ורג אורוול, שכתב כך במסה שלו "הערות על הלאומנות": "לכל הלאומנים יש היכולת לא לראות דמיון בין סדרות דומות של עובדות…פעולות מוערכות כטובות או רעות , לא על סמך סגולותיהן, אלא על פי מי שמבצע אותן, ואין כמעט שום מעשה זוועה—עינויים, שימוש בבני ערובה, עבודות כפייה, גירושים המוניים, מאסרים ללא משפט, זיוף, התנקשות, הפצצת אזרחים—שאינו משנה את צבעו המוסרי, כאשר הוא מבוצע על ידי הצד 'שלנו'." בישראל נקראת הנטייה הזאת "אסור להשוות". מכל מקום התמיכה הנלהבת של סמוטריץ' בגזענות כציונות ובציונות כגזענות היא בעיניו, ובעיני דומיו ההולכים ומתרבים, הסתכלות למציאות בעיניים, הסתכלות שבישראל פירושה, כפי שטען אורוול, היכולת לתת לעצמנו פטור מוסרי ממעשים שהיינו מגנים אצל אחרים (אפרטהייד למשל) ולגנות את המבקרים על טהרת יתר. סמוטריץ' לא מאמין בטוהר ("טהרנות"). הוא מאמין בזוהמה ("פטריוטיזם"?). הוא לא לבד, כמובן. גם חה"כ אמיר אוחנה מן הליכוד הצטרף לחגיגת בואו-נחרף-את-ריבלין-ונשמח-את-שרה-ואת-"העם". אוחנה חושב שהנשיא אשם בצביעות (כלומר אומר מה שהוא חושב).

אמרתי שסמוטריץ' לא הסתפק בביקורת הטהרנות. היה לו גם פאנץ' ליין. אחרי שגמר לנזוף בנשיא, סיכם הסמוטריץ' כך: "לא אפלייה ולא נעליים." בואו נגיד שאני חצי מסכים. בהחלט לא נעליים.

התפרסם בידיעות אחרונות 12.7.18