הפצצה של בנט

הנחת העבודה המקובלת היא שבצמתי קבלת החלטות שבהם מעורבים אנשי צבא ואזרחים החיילים להוטים לעשות מה שהם יודעים (או חושבים שהם יודעים) לעשות, כלומר לירות, והאזרחים מעדיפים לעשות מה שהם יודעים (או אמורים לדעת)–להפעיל שיקול דעת. אלא שלא פעם מצב הדברים הוא הפוך. במדינת ישראל, כך נראה, המצב הפוך בשנים האחרונות. מתוך הפרסומים עולה למשל שהצבא והמוסד התנגדו לפעולה המוטרפת נגד איראן שהציעו נתניהו וברק. האם הציעו משום שלא ידעו שהצבא והמוסד יאמרו לא או דווקא להפך—משום שידעו שיש מבוגר אחראי שיאפשר להם להשפריץ טסטוסטרון מבלי לשאת בתוצאות? שאלה מעניינת. התשובה עליה דורשת לא מומחה לאסטרטגיה, אלא מומחה להפרעות אישיות. לאחרונה התחולל עוד עימות בין אזרח בוגר יחידת עילית לבין גנרל במדים. העימות הזה יעניין לא רק את המומחה להפרעות אישיות, אלא גם את המומחה לתורת המוסר, המחפש דוגמאות לסמינר "על היחס בין תאוות שלטון, מוסר יהודי ופתולוגיה".
ראשית העובדות. בציטוטים שפורסמו מישיבת קבינט שנערכה בקריה בתל אביב ביום ראשון, אומר בנט: "מדוע לא לירות בכל מי שיורה נשק אווירי לעבר היישובים שלנו וגם לעבר החוליות? אין כל מניעה משפטית. למה לירות ליד ולא בהן [בחוליות]? מדובר במחבלים לכל דבר." שימו לב שבנט מגדיר את העפיפונים הבוערים כנשק אווירי—התחושה היא שמדובר בטילי שיוט ולא בעפיפונים—ואת מפריחי העפיפונים כ"חוליות". המהלך הראשון נועד לתרגם את הסיטואציה היומיומית, שבה הפלסטינים מפעילים אמצעי פרימיטיבי ביותר שאינו מהווה סיכון לחיי אדם, למונחים "מבצעיים". מן הרגע שבו מדובר ב"חוליות", בנשק אווירי ובמחבלים, אנחנו הרי יודעים מה לעשות. תחושה של מכה קלה בכנף, שלאחריה לא מעט נזק הקפי (כלומר פלסטינים מתים), ממשמשת ובאה. למרבה ההפתעה, הרמטכ"ל איזנקוט מסרב לשתף פעולה. "אני לא חושב שלירות בנערים וילדים, שלפעמים הם אלה שמשגרים את הבלונים והעפיפונים, זה נכון".
מדהים. לרוב במקרים כאלה, ההתנגדות מבוססת על הנזק שעלול להיגרם לצד שלנו. אם נתקוף את איראן, למשל, יהרגו אלפי ישראלים ותכנית הגרעין האיראנית תשתקם במהירות גדולה יחסית. לא טוב. במקרים של רגישות מוסרית יוצאת דופן, הטענה היא שמעשה ממעשינו עלול להביא לביקורת של הגויים, אשר יתקפו חלילה בספקות באשר למדליית הזהב המוסרית של צבאנו. לא יורים כי מה יגידו. והנה איזנקוט אינו טוען שהירי בנשים וילדים לא יועיל או יביא להרג של ישראלים. הוא אפילו לא טוען שהבעיה היא יחסי הציבור שלנו. הוא פשוט טוען שלא בסדר להרוג נשים ונערים פלסטינים! עד כדי כך. בנט לא מוותר. אמון על אמנות הפלפול היהודית עתיקת היומין הוא שואל: "ואם מדובר בבוגר שמזוהה כבוגר"? איזנקוט מברר: "אתה מציע להפיל פצצה ממטוס על חוליות משגרי עפיפונים ובלונים?" בנט (ללא היסוס): "כן" ועל זאת משיב הרמטכ"ל: "זה נוגד את עמדתי המבצעית והערכית".
הנה מה שחשדתי תמיד, מאז הצהיר הרמטכ"ל הזה באופן שערורייתי שלא חייבים לירות עשרות כדורים בכל פלסטינית חמושה במספריים (חוליית נשק יבשתי דו זרועי): לרמטכ"ל הזה יש ערכים (כלומר יש לו "עמדה ערכית"). לא ברור מה אתם חושבים על זה. די ברור מה בנט חושב על זה. שר החינוך של מדינת ישראל חושב שצריך להוריד פצצה על פלסטינים ש"משגרים" עפיפון או בלון. מנין לו שמדובר בנשק אווירי ולא בסתם עפיפון? לבנט זה לא כל כך חשוב. אשר לגילם של העפיפונאים והבלונאים, בנט עצמו לא מייחס לו חשיבות רבה, אבל אם מתעקשים לעשות מזה עניין, הוא מוכן להתמתן. באמצעינו המתוחכמים נזהה שמדובר בבן 18 למשל, ומיד תנוח דעתנו. המכה הקלה בכנף כבר בדרך.
האטימות המוסרית הזאת, הכוחנות, הלהיטות לשפוך דם—כל אלה הן מן המידות הטובות ששר חינוכנו מבקש להעביר לדור הבא. איזנקוט מפריע לו. הוא צריך כנראה ללכת הבייתה.

התפרסם בידיעות אחרונות 18.7.18

8 replies »

  1. לא ברור ענין המכה הקלה בכנף.
    לא ברורה הנפילה הזו, החוזרת ונשנית וחוזר חלילה, לבור הצביעות הפופוליסטית אך כה מכוערת הזו כל פעם מחדש.
    מה, אנחנו כל כך מאוהבים ב"יורים ובוכים"?
    מי שיוצא לבצע משימה שנועדה להצלת חיי האזרחים של מדינת ישראל אינו אמור להרגיש יותר ממכה קלה בכנף.
    או בכתף.
    אנחנו רוצים שהדמעות של יורים ובוכים יסתירו את המטרה ושאני יהרג? או הבן שלך?
    כל ההתנפלות על חלוץ, זה היה דמגוגי ודוחה אז וזה נשאר מטופש דמגוגי ומתיפיף גם עשור אחרי.
    לא, זה לא יפי-נפש אלא התיפיפות צבועה
    פשוט כי השאלה היא "להרוג או לא להרוג?" ולא "כמה רע הרגשת מתי שיצאת להציל את הבן שלי משדה הקרב".

    אהבתי

  2. ואם העפיפון יצית שריפה שתגרום לנפגעים? יש לחכות ולראות ואז להגיב? הפלסטינאים השתמשו בילדים בעבר לצרכי לחימה, כולל באופן ישיר יותר כמו ילדי הר.פי.גי ממלחמת לבנון הראשונה. מה עושים אם ילד מחזיק אמצעי לחימה שמאיים עליך? מעבר לכך יש עוד שורה של סוגיות שנוגעות לרצועת עזה, ברמה האסטרטגית. בשביל זה יש לחשוב על האסטרטגיה המתאימה ביותר.
    כראש בית הספר להסטוריה אתה יכול אולי להקים לתחיה את המחלקה להסטוריה צבאית, שהיתה בזמנו אבל חוסלה וזה באמת חבל. שם ניתן לטפח מי שבעתיד יוכל להציע אסטרטגיות ורעיונות שיהיו אלטרנטיבה למדיניות קיימת.

    אהבתי

  3. אני יש לי הצעה בשבילך. רוצה למנוע מיהודים להרוג את אויביהם, תתאסלם. חמש פעמים שוהאדה וזהו. שתי דקות על השעון. לא עולה כסף, לא דורש מאמץ. סאלאם בצ'יק. מה אתה אומר?

    אהבתי

  4. אפשר להסתכל על אלופי הצבא כאנשים רגישים ושקולים או כפי שתמיד מתברר לך כאשר עובדים שלך מסבירים לה אי אפשר לעשות דבר זה או אחר, זה שבדרך כלל מדובר בפרדות עצלות. אני תמיד מתפטר מפרדות עצלות כמה שיותר מהר ומגייס "סוסים אבירים"

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s