הסקת מזגנות: על הקשר בין עלייה בטמפרטורות לנטייה לעשות שטויות

התקשורת מלאה בלא-חדשות. מחקר האמריקני חדש טוען למשל שאנשים מתאבדים יותר בחום. בשביל זה צריך מחקר? תשאלו כל גבר שהורחק ליותר מחמש דקות מן המזגן מה דעתו על המשך הקיום. גברים מצייתים לחמשת שלבי התמודדות עם אבל של מודל קובלר רוס. קודם כל הכחשה (לא באמת כל כך חם), אחר כך כעס (למה כל כך חם! איפה אלוהים?), אחר כך מיקוח (מזגן! מלכותי בעבור מזגן), אחרי המיקוח, דיכאון (אין אלוהים; ארור ממציא המזגן ויליס האווילנד קריאר; החיים בזבל) ולבסוף קבלה (חם; זאת לא אשמת קריאר). הרגע שבו אנחנו מקללים את ממציא המזגן מבטא אובדן אמון בכל מה שטוב, יפה וקדוש בעולם. רק נכונות כנועה להסיר מקריאר כל אחריות (בגלל חטאינו שלנו אנחנו סובלים, לא בגללו יתברך) יכולה להציל אותנו מן המשבר הפיזיולוגי-מוסרי שאליו נקלענו. מי שאינו מצליח לעבור בשלום משלב ד' לשלב ה', ישים קץ לחייו. חם. קריאר עדי, שמידי קיץ אני מתקשה יותר לעמוד בניסיון. הייתי רוצה לומר לכם שלימדתי את עצמי במאמץ מוסרי אדיר לחשוק שיניים ולהתגבר על הקושי, אבל האמת הרואית פחות: מידי קיץ אני מבלה פחות ופחות זמן מחוץ להשפעתו הרחומה של המזגן. כשהייתי ילד, די היה בהבטחה לארטיק לגרום לי לפרוץ מן הבית ולרוץ שעות בחום ברחובותיה המדבריים של באר שבע, עד לאוטו הגלידה. אדום ומיוזע, הייתי רוכש ארטיק בננה, שהתמוסס ברגע ההוצאה מן המקרר וכיסה את כל גופי במעטה דביק של צבעי מאכל, חומרים משמרים וסוכר. כל זה היה שווה בעיני בשביל הרגע החולף שבו ראיתי את הארטיק וחשתי במשב קליל של צינה עולה ממנו. היום, אם יוצע לי פרס נובל לשלום למשל, יהיה עליי לשקול בכובד ראש את הבעד ואת הנגד. מצד אחד, בכל זאת פרס נובל: כבוד, כסף, היסטוריה (אהיה הזוכה הראשון בפרס על הישגים שאולי ישיג בעתיד; אופס, בעצם לא הראשון). מצד שני, כמה דקות ללא מזגן יהיה עלי לשאת בין פתח הבית למונית לשדה התעופה? יותר מחמש? נראה לי שאוותר. כך ניצלים אנשים כמוני הן מהתאבדות והן מפיתויי הגאווה.

 

ויליס האווילאנד קריאר הקדוש, ממציא המזגן ומושיע המין הגברי

 

 

והנה עוד לא-חדשות: טראמפ והאיראנים מחליפים חרפות ואיומים. אני מאיים עליכם באותיות "גדולות", מכריז טראמפ. האותיות שלי הרבה יותר גדולות משלכם. האותיות שלי ממש ענקיות! האיראנים מגיבים על האיום בגבריות: בזים לאותיות הגדולות שלך; יש לנו אותיות יותר גדולות. "אנחנו נהדוף את לחצי אויבינו. אמריקה רוצה להשמיד את איראן, אבל טראמפ לא יכול לעשות כלום מולנו. הוא לא יעז". מתחת לאיום הזה נחבא האיום הגדול הרבה יותר (אם תרצה לצאת למלחמה באיראן, תיאלץ לנאום על סיפונה הלא ממוזג של נושאת מטוסים).

מה שצריך פה, אתם אומרים, הוא אישה. נשים מסוגלות לעמוד ברמות חום שאף גבר לא יכול לשאת. "תנמיך את המזגן. אני קופאת מקור"—עד כדי כך. טעות בידכם. דוברת הבית הלבן שרה סנדרס אמרה בריאיון ל"פוקס ניוז": "היחידים שמסיתים הם האיראנים. טראמפ ימשיך להיות קשוח בנושא הזה. הוא בטוח לא הולך להרשות למנהיג איראן לאיים על אמריקנים. הנשיא לא מפחד לפעול, ואם צריך, לבצע פעולות קשות נגד האויבת הגדולה של ישראל." הלך עוד סטריאוטיפ על הבדלים מגדריים.

 

הדבר היחיד שלא מצחיק בכל זה הוא שרבובה של ישראל לסיפור. איכשהו הצליחו נתניהו וממשל טראמפ להפוך את המאבק באיראן למאבק שארה"ב עושה, לא למען האינטרסים שלה או אפילו של העולם, אלא בעיקר למען ישראל. אלה כן חדשות, חדשות רעות. אם יגיעו הדברים מן הטוויטר לשדה הקרב, עדיף שלא נהיה היעד הראשון שאליו משגרים טילים. ואם תהיה מלחמה, וכמו מלחמותיה האחרונות של ארה"ב, היא לא תסתיים באלבומי ניצחון, עדיף שלא נואשם בכך שצעירים אמריקנים מתו בעבורנו. הצניעו לכת. סייעו בהורדת הלהבות. חום מעודד התאבדות.

התפרסם בידיעות אחרונות 25.7.18

 

 

 

 

1 reply »

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s