כמו באמריקה

השר גלעד ארדן רוצה יותר חמושים ברחובות ערי ישראל. "אזרחים מיומנים המחזיקים בכלי ירייה במרחב הציבורי," קבע ארדן ביום שני, "תורמים לתחושת הביטחון, מהווים קו הגנה חשוב מפני פיגועי יחידים ומשמשים למעשה כמכפילי כוח מזדמנים, וכך מחזקים את ביטחון הציבור." אי אפשר שלא להתרשם מן ההצהרה הזאת, שבאה להצדיק מתווה שיאפשר לכל מי שעבר הכשרה צבאית של חייל חי"ר לשאת אקדח. הצהרת השר נפתחת ונסגרת בביטחון, מה שמתחיל ב"תחושת ביטחון", כלומר בספירה הפסיכולוגית, מסתיים בספירה האונטולוגית—האקדחים "מחזקים את ביטחון הציבור". בין לבין מרחפת לה שפת הקשקשת הפסאודו-מקצועית. האזרחים המיומנים (הם עברו טירונות לפני שלושים שנה) אינם חמושים באקדחים. הם "מחזיקים בכלי ירייה". הם אינם נעים חמושים ברחובות, אלא "במרחב הציבורי". הם אינם אקדוחנים לא מיומנים (מיומנות אין פירושה היכולת להפעיל אקדח, את זה אפשר ללמוד בחמש דקות, אלא היכולת לזהות איום ביטחוני ולהתמודד אתו בצורה שקולה—את זה לא לומדים בטירונות גבעתי), אלא, "מכפילי כוח מזדמנים" (הו השפה, השפה, אפשר לעשות בה הכל). אין לשר חשש שכמו באמריקה (וכמו במזרח הפרוע שמאחורי הקו הירוק) אזרחים חמושים יפתחו באש על חשודים "מזדמנים", על עוברי אורח "מזדמנים" וזה על זה. אדרבה, מבחינתו של ארדן אלפי (ואולי עשרות אלפי) החמושים החדשים הם תוספת נאה לממלכה הלא-מספיק-גדולה שלו. הם בעצם חלק מכוחות הבטחון שבשליטתו—"קו הגנה מפני פיגועי יחידים."
מה הבעייה עם תכניתו של השר? הרי ברור שהביקורת שלי על יכולות הניסוח שלו אינה סיבה לפסול את התכנית, מה גם שניסוח הוא עניין של טעם. אחרי שמח"ש הצהירה כי אין ראיות שיעקוב אבו אלקיעאן שנורה על ידי שוטרים באום חיראן תכנן פיגוע דריסה, למשל, הכריז השר: "בתחושות שלי יש הסתברות גבוהה יותר שזה היה פיגוע דריסה." ניסוח. תחושות, הסתברות, הכחשת עובדות—בקיצור עניין של טעם, הן בבחירת מילים והן בנטייה לפתוח באש, אם צריך או לא צריך. נחזור לעניין. מה לא בסדר בחימושם של עוד עשרות אלפי לא-מיומנים (אני חושש שעניין זה אינו בעיה של סגנון)? הבעיה היא שמדינה שפוייה, שאינה ארה"ב, פורקת את אזרחיה מנשק. מי שאמור להפעיל "כלי ירייה במרחב הציבורי" הם אנשי כוחות הביטחון, שלהם הכישורים והאימון הנדרשים והנמצאים תחת פיקוח של מפקדיהם. כל יתר החמושים יכולים אמנם לסייע במקרים מסויימים, אבל במקרים רבים הם רואים צל הרים כאנשים ופוגעים בחפים מפשע. גם למיומנים באמת קשה לא פעם להחליט מתי יש להפעיל נשק (ראו מקרה אום חיראן), קל וחומר לבוגרי טירונות גבעתי 98.
ובזאת כמובן לא נגמרת הבעייה. ההנחה של ארדן היא שכל נושאי הנשק, המתווספים לשוטרים, למאבטחים ולחיילים החמושים הרבים המסתובבים כבר ברחובות ישראל, רואים את עיקר ייעודם לשמש כאנשי מילואים של השר ארדן. הם נושאים נשק כדי לעצור פיגועי יחידים. הצרה היא שכלל לא בטוח שכך הם רואים את עצמם. אם אפשר ללמוד משהו מארה"ב, נשק בידי לא מיומנים משמש לא פעם לחיסול חשבונות, לרצח בתוך המשפחה, ליישוב סכסוכי שכנים, ליישוב מריבות על הכביש ולאלף ואחד עניינים שמוטב היה לולא היו הצדדים בהם חמושים. זאת הסיבה שבשלה מדינות מודרניות נזהרות מאד בחימוש אזרחים. נשק בידיים הלא נכונות מסוכן לאוחז בו ולסביבו. לעתים, יש להודות, אין ברירה. לעתים הבעייה הביטחונית היא כזאת שאין אפשרות לגייס די שוטרים שיטפלו בה. דא עקא שזה לא המצב בישראל. קשה לטעון שהרחובות בה מוצפים במפגעים ושהתרופה המסוכנת שמציע השר היא הפתרון היחיד לבעיה. אז מה כן? השר ארדן רוצה להיות כמו באמריקה. השאלה היא אם זה מה שאנחנו רוצים.
התפרסם בידיעות אחרונות 22.8.18