פרובוקציה של השמאל

בשבת הגיעה קבוצה של פעילי זכויות אדם (בתקשורת הם מכונים תמיד "פעילי שמאל" כי זכויות אדם זה עניין של שמאלנים) לאזור התנחלות מצפה יאיר שבדרום הר חברון. על פי דבריהם, הגיעו כדי למחות על החרמת כלי העבודה של פלסטיני שהואשם בבנייה בלתי חוקית. על פי דברי המתיישבים היו לפעילים כוונות זדון—והראייה: הם נשאו מצלמות והסתובבו ביישוב בשבת קודש. מצלמות וחילוניות, כפי שהתברר בנסיבות שונות, מסוכנות למדינת ישראל. זמן קצר אחרי שהגיעו לאזור, הותקפו פעילי זכויות האדם באלימות על ידי מתיישבי מצפה יאיר. למה תקפו המתנחלים את פעילי זכויות האדם? ראשית, כי הם "שמאלנים" ושמאלנים מותר לתקוף. שנית, כי היו להם מצלמות (היו ועכשיו כבר אין) ושלישית, כי ההנחה שלערבי יש זכויות ומותר לו ולאחרים למחות על פגיעה בהן היא פרובוקציה. חיילי צה"ל ניסו להגן, על פעילי זכויות האדם, בעוד המתיישבים היהודים מכים, בועטים ומקללים. יש משהו מוזר ברעיון שכוחות הביטחון מנסים לחץ את המוכים ואינם עוצרים את המכים. אבל הרעיון הזה, דומה, לא עלה על דעת החיילים. אחרי הכל הארץ שייכת למתנחלים והם, לא החיילים, קובעים מה מותר ומה אסור. למתנחלים מותר למשל להכות, לידות אבנים ולצפצף על הוראות החיילים. לאחרים אסור.
זה לא שלערבים אין שום זכויות. נו באמת, ישראל היא דמוקרטיה. יש להם זכויות מסויימות. הזכויות הללו, כפי שהבהיר חוק הלאום הן על תנאי–כל עוד אין הערבים מפריעים את מנוחת השכנים. אם אתה מנסה להגן על זכויותיהם של ערבים, למשל, אתה פרובוקטור. אם אתה מבקר את ביבי, אתה פרובוקטור. אם אתה תושב שפרעם, שרוצה לבלות בחוף הים בקריית חיים, אתה פרובוקטור. לפרובוקציה יש תוצאות. בחוף קריית חיים ביררו עם הצעירים משפרעם מי הם. פוגרומצ'יקים יהודים לא רוצים לפגוע חלילה ביהודים. משהתברר שהשלושה אכן ערבים, נחת עליהם מבול של מהלומות מסכנות חיים. "ערבים, אתם לא צריכים להגיע לפה, תלכו למקומות שלכם," אמרו להם. אל תעשו פרובוקציות. חשוב לשמור על הפרדה (אפרטהייד) כדי לא ליצור פרובוקציה. שימו לב שגם דובר צה"ל מודאג מאד מבעיית הפרובוקציה. בתגובה על המכות בדרום הר חברון פרסם הדובר את ההצהרה הבאה: "הפעילים עלו לכיוון היישוב במטרה לעורר פרובוקציה ובמקום התפתח חיכוך ביניהם לבין המתיישבים המתגוררים באיזור. לוחמי צה"ל שהיו במקום הכריזו שטח צבאי סגור על מנת למנוע המשך חיכוך, אך חלק מפעילי האירגון סירבו להתפנות והפרו את הצו שהוטל במרחב. בהמשך הפעילים התפנו והחיכוך הסתיים". תענוג. אין דרך אחרת לתאר את המכבסה הצה"לית המפוארת שהופעלה בתיאור היפה הזה. ראשית, ילדים חביבים, שימו לב על מי לא מוטלת שום אחריות בתיאור הדובר? ניחשתם נכון—על המתיישבים. הפעילים לא "מגיעים" לקוואוויס. במין שפה צבאית הם "עולים לכיוון היישוב". בדרך מיסתורית מתפתח "חיכוך" (בשפה פחות מכובסת, המתנחלים החטיפו מכות רצח, יריקות וקללות על פעילי זכויות האדם, לעיני כוחות הביטחון). המתנחלים אינם עולים לכיוון הפעילים ואינם מתנפלים עליהם (מה הם? ערבים?). הם מתחככים בהם. לוחמי צה"ל, על פי גרסת הדובר, מבקשים בצניעותם להפסיק את "החיכוך". הם מכריזים אפוא על שטח צבאי סגור. ומי, ילדים חביבים, מפר את ההכרזה? לא החובטים, אלא הנחבטים. החובטים הם כוח טבע, שאין לבוא אליו בטענות וודאי לא אחרי שעבר פרובוקציה. אם אתם מעדיפים שפה פחות פואטית, המתנחלים הם אדוני השטח והחיילים מתייחסים אליהם בהתאם. לא עולה על דעתם לסלק את המתיישבים. כל מה שהם מסוגלים לעשות הוא לחלץ את פעילי זכויות האדם מן המקום תחת מבול המהלומות ולפנות אותם לבתי החולים (איכשהו זו תוצאת "החיכוך"). המסקנה? "אתם לא צריכים להגיע לפה. תלכו למקומות שלכם." יותר ויותר מקומות נעשים מחוץ לתחום לערבים ולשמאלנים.

התפרסם בידיעות אחרונות 27.8.18