להלכה בעד, למעשה נגד

"מה ישראלי בעיניך?" נהג הוגה הדעות והסופר יאיר לפיד לתהות מעת לעת בטוריו הפופולאריים. דור שלם של מדביקי מאמרים על מקררים התענג על מגוון התשובות שהציע לפיד לשאלה העמוקה הזאת. כמעט תמיד היה בישראליות של לפיד משהו מעצבן במבט ראשון. במבט נוסף התברר שהמעצבן מאוזן, כמו היין על ידי הינג, במשהו מופלא ונעים, שגרם למדביקים להרגיש שאנחנו, הישראלים, פשוט נהדרים.
ובכן מה ישראלי בעיניי? הנה משהו ישראלי מאד: אגודת ישראל הודיעה ביום שני לבג"ץ כי תמחק מתקנון המפלגה את הסעיף שמונע מנשים להיות חברות במפלגה. עם זאת, המפלגה הבהירה כי לא יהיה שינוי בפועל, נוכח עמדת מועצת גדולי התורה המתנגדת לכך. לכאורה, תאמרו, מה ישראלי בזה? אין גלותית מאגודת ישראל. תומכי המפלגה הזאת חפים מהערצת הצבא הישראלית (גולני לא אח שלהם), לא שורקים עומר אדם (הם יותר בעניין של חיים בנט), לא אוהדים שום קבוצת כדורגל (כדורגל משחקים בשבת). הם לבושים מוזר ורבים מהם חושבים שחילוניות מפרישות חלה הן תופעה מעוררת גיחוך. כל זה נכון. מצד שני (ישראלי בעיניי שיש צד שני) אנשי אגודת ישראל שותפים לתפיסה הישראלית הרואה בחוק מטרד ובתפיסת השוויון עניין יחצ"ני בעיקרו. ומה שישראלי אפילו יותר בהתנהגותה של אגודת ישראל, הוא שהיא משתינה ללא היסוס וללא ניעור מן המקפצה. התגובה של אנשי המפלגה מתייחסת לעניין השוויון כאל סוג של טקס משפטי. מסיבותיהם המעצבנות, החילונים מוצאים פסול במשפט הקובע כי למפלגה יתקבל "כל איש יהודי מבן 18 ומעלה, שומר תורה ומצוות, הנמנה על החרדים לדבר השם ומזדהה עם אגודת ישראל ומטרותיה". נמחק אפוא את המילה איש ובא לציון גואל. מאידך גיסא, ברור לאנשי האגודה שהשוויון הישראלי הוא בעיקרו עניין ריק מתוכן—כמו הכרזת העצמאות. בהחלט צריך לדבר על שוויון מלא וכולי וכולי, אבל מה לזה ולמציאות? מדינת ישראל הישנה והטובה כוננה לאלתר ממשל צבאי לערבים, העניקה לממסד הרבנות מונופול על נישואים וגירושים והותירה על כנם אלף ואחד מנגנוני הפלייה. אין דבר יותר ישראלי מן הכפילות הזאת. עוסקים בגזל קרקעות ארוך שנים ומכריזים על תום לב, דבקים בחופש הביטוי ומסיתים כנגד המתבטאים בחופשיות, מתגאים בחופש מדת ועוסקים במרץ בהדתה. זה ישראלי כמו הסלט הישראלי: מישמש של סתירות המכוסות בתועפות שמן זית זך. אבל בכך לא תמה הישראליות, כי היפה בתרבות הפוליטית שלנו הוא שיש בה חשיפה מיידית של הכוונה האיתית. בדרך כלל מקפידים מתנגדי השוויון להכחיש את ההתנגדות. נכון אמנם שהם מנהלים את אירגון הקו קלאקס קלאן, אבל האירגון הזה פתוח גם לשחורים וליהודים, ובלבד שיהיו לבנים ונוצרים. לא כך אצלנו. אצלנו מודיעים מייד שלא מתכוונים. אנחנו אומרים שאנחנו מאמינים בשוויון, אבל מחשש לאי הבנה, אנחנו מודיעים בכנות שאיננו מתכוונים למה שאנחנו אומרים. המנהג הזה (כפל הצהרות) זוכה להגנה מכל עבר. משמאל קובעים שכל ניסיון למנוע מן החרדים לצפצף על ערכי השוויון הוא זכותם בשם קדושת ה"אחרות". מימין קורצים לאמור: אף אתם מצפצפים על בג"ץ! ברוכים הבאים למשפחה (או בירושלמית ל"לה פמיליה"). כי הנה מאז הקמת המדינה, הרשויות החילוניות מבהירות במילה ובמעשה כי ערכים הם עניין סקטוריאלי (ערבים צריכים להצהיר ללא הרף על נאמנות מוחלטת; לחרדים מותר לחרף ולגדף ולהפלות לשם שמים; חילונים צריכים לכבד דתיים; דתיים לא צריכים לכבד חילונים). ואיפה הינג בכל היין הזה? הינג הוא שכאלה אנחנו ואם זה לא מוצא חן בעיניכם, תלכו מפה–זה הכי ישראלי בעיניי.

התפרסם בידיעות אחרונות 5.9.18