הזרזיר והעורב

החגים חלפו סוף סוף. מותש, עצבני ומפוטם, אדם פותח את העיתון ומה הוא מגלה? ימות המשיח הגיעו. ככה, בלי התרעה, כרעם ביום בהיר, מכריז שר הביטחון אביגדור ליברמן: "בנט מייצג את הימין המשיחי והקנאי, החותר להקמת מדינה דו לאומית עם הענקת אזרחות ישראלית לרבבות פלסטינים." אז המשיח אולי לא בדיוק הגיע, אבל המשיחיים כבר פה. עניין זה, יש להודות, אינו חדש לנו, עוכרי ישראל הותיקים, אבל נעים להיווכח שהשר ליברמן, מי שבעוד רגע יוכרז על ידי נפתלי בנט כעוכר חדש, ראה גם הוא את האור. "נפתלי בנט," מוסיף השר ליברמן ואומר, "התחיל את קמפיין הבחירות שלו. הוא לא מדבר בכלל על חינוך. הוא מוכן להקריב את החינוך ואת הביטחון כדי להרוויח מנדט אחד." כל מילה אמת. פשוט תענוג. תנו לי לסכם בקצרה את האבחנות של ליברמן: הימין קנאי ומשיחי. הוא מתעלם מן הדמוגרפיה ומן המערכת הפוליטית האזורית והעולמית, מליקחי ההיסטוריה ומכל בחינה שקולה של תרחישים עתידיים. במקום כל אלה, הוא מודיע ש"יהיה בסדר". איך יהיה בסדר? אווו! איכשהו (לא צריך ליכנס לפרטים) כל בעיות הביטחון של ישראל יעלמו. טראמפ ישלוט לנצח. נתניהו יקים שושלת. פוטין יתגייר. ישראל תגיע לגמר המונדיאל, הפלסטינים יסכימו להפסיק לעשות ילדים ולחיות לנצח כנתינים חסרי זכויות. עזבו אתכם מן "המציאות". המציאות היא לשמאלנים. תפיסת העולם של הימין, מבין סוף סוף ליברמן, מובילה למדינה דו לאומית. איזו מדינה דו לאומית? ובכן או מדינה שתהיה במהירות בעלת רוב פלסטיני או מדינת אפרטהייד. ליברמן חושש מזה. הוא גם מבין שאנשי הימין מוכרים את העתיד בשביל רווחים בבחירות הקרובות למען החזון המשיחי שלהם, המתעלם מכל ניתוח שפוי של המציאות.
רגע רגע, תאמרו, זה לא בדיוק מה שליברמן אמר. צודקים. נסחפתי. ליברמן מבחין בדבריו בין ימין משיחי, קנאי ונכלולי, שאותו מייצג בעיניו נפתלי בנט לבין "ימין ממלכתי ואחראי", שאותו מייצג לדבריו ליברמן עצמו. הבעייה היחידה עם ההבחנה הזאת היא שבעניינים שבמהות אין שום הבדל בין ליברמן לבנט. נכון שהראשון מסרב לוותר על אכילת שרצים ואילו השני עוסק בהדתת חילונים; נכון שלליברמן אין עניין בבניית בית המקדש השלישי על הר הבית ובאפר פרה אדומה, ואילו בנט מתפלל לביאת המשיח בעגלא ובזמן קריב. אבל במה שחשוב השניים האלה רואים עין בעין. שניהם מתנגדים מכל וכל לכל להסדר שיש לו סיכוי להתקבל על דעת הפלסטינים או מדינות ערב; למעשה, שניהם מתנגדים בעיקרון לכל הסכם. שניהם תומכים בהתנחלות פרועה, שתמנע כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. שניהם מאמינים בכוח ועוד כוח. שניהם מאמינים בכירסום הדמוקרטיה בשם הלאומיות. שניהם מאמינים בכל נפשם ובכל מאודם שהערבים הם אומה נחותה, שאינה ראוייה לשוויון. בעצם, שניהם סבורים שהשוויון הוא המצאה מפוקפקת של יפי נפש. ההבדלים בין השניים, במילים אחרות, אינם הבדלים שבמהות. בנט רוצה לספח את שטחי C, ליברמן רוצה להעביר את המשולש על תושביו לפלסטין. להלכה הבדל גדול בטקטיקה, אם לא באסטרטגיה, אלא שהסיכוי למימוש תכנית ליברמן אפסי, כך שבפועל הוא מוביל לסיפוח בדיוק כמו בנט. שניהם דוגלים בשיעבוד עתידה של מדינת ישראל למפעל ההתנחלות. שניהם דוגלים בהפרה רדיקלית של האיזון בין לאומיות לדמוקרטיה לטובת הלאום ושניהם מכפיפים את עקרונותיהם לאינטרסים הפוליטיים שלהם (גם בנט וגם ליברמן נזהרים מאד מלבקר את נתניהו, לא משום שהם סבורים שהוא נקי כפיים או שהוא חף מטעויות, אלא מחשש לעצבן את חסידי נתניהו בין מצביעיהם). הזרזיר הזה והעורב הזה אולי לא הולכים יד ביד, אבל הם בהחלט הולכים לאותו כיוון.