הזרזיר והעורב

החגים חלפו סוף סוף. מותש, עצבני ומפוטם, אדם פותח את העיתון ומה הוא מגלה? ימות המשיח הגיעו. ככה, בלי התרעה, כרעם ביום בהיר, מכריז שר הביטחון אביגדור ליברמן: "בנט מייצג את הימין המשיחי והקנאי, החותר להקמת מדינה דו לאומית עם הענקת אזרחות ישראלית לרבבות פלסטינים." אז המשיח אולי לא בדיוק הגיע, אבל המשיחיים כבר פה. עניין זה, יש להודות, אינו חדש לנו, עוכרי ישראל הותיקים, אבל נעים להיווכח שהשר ליברמן, מי שבעוד רגע יוכרז על ידי נפתלי בנט כעוכר חדש, ראה גם הוא את האור. "נפתלי בנט," מוסיף השר ליברמן ואומר, "התחיל את קמפיין הבחירות שלו. הוא לא מדבר בכלל על חינוך. הוא מוכן להקריב את החינוך ואת הביטחון כדי להרוויח מנדט אחד." כל מילה אמת. פשוט תענוג. תנו לי לסכם בקצרה את האבחנות של ליברמן: הימין קנאי ומשיחי. הוא מתעלם מן הדמוגרפיה ומן המערכת הפוליטית האזורית והעולמית, מליקחי ההיסטוריה ומכל בחינה שקולה של תרחישים עתידיים. במקום כל אלה, הוא מודיע ש"יהיה בסדר". איך יהיה בסדר? אווו! איכשהו (לא צריך ליכנס לפרטים) כל בעיות הביטחון של ישראל יעלמו. טראמפ ישלוט לנצח. נתניהו יקים שושלת. פוטין יתגייר. ישראל תגיע לגמר המונדיאל, הפלסטינים יסכימו להפסיק לעשות ילדים ולחיות לנצח כנתינים חסרי זכויות. עזבו אתכם מן "המציאות". המציאות היא לשמאלנים. תפיסת העולם של הימין, מבין סוף סוף ליברמן, מובילה למדינה דו לאומית. איזו מדינה דו לאומית? ובכן או מדינה שתהיה במהירות בעלת רוב פלסטיני או מדינת אפרטהייד. ליברמן חושש מזה. הוא גם מבין שאנשי הימין מוכרים את העתיד בשביל רווחים בבחירות הקרובות למען החזון המשיחי שלהם, המתעלם מכל ניתוח שפוי של המציאות.
רגע רגע, תאמרו, זה לא בדיוק מה שליברמן אמר. צודקים. נסחפתי. ליברמן מבחין בדבריו בין ימין משיחי, קנאי ונכלולי, שאותו מייצג בעיניו נפתלי בנט לבין "ימין ממלכתי ואחראי", שאותו מייצג לדבריו ליברמן עצמו. הבעייה היחידה עם ההבחנה הזאת היא שבעניינים שבמהות אין שום הבדל בין ליברמן לבנט. נכון שהראשון מסרב לוותר על אכילת שרצים ואילו השני עוסק בהדתת חילונים; נכון שלליברמן אין עניין בבניית בית המקדש השלישי על הר הבית ובאפר פרה אדומה, ואילו בנט מתפלל לביאת המשיח בעגלא ובזמן קריב. אבל במה שחשוב השניים האלה רואים עין בעין. שניהם מתנגדים מכל וכל לכל להסדר שיש לו סיכוי להתקבל על דעת הפלסטינים או מדינות ערב; למעשה, שניהם מתנגדים בעיקרון לכל הסכם. שניהם תומכים בהתנחלות פרועה, שתמנע כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. שניהם מאמינים בכוח ועוד כוח. שניהם מאמינים בכירסום הדמוקרטיה בשם הלאומיות. שניהם מאמינים בכל נפשם ובכל מאודם שהערבים הם אומה נחותה, שאינה ראוייה לשוויון. בעצם, שניהם סבורים שהשוויון הוא המצאה מפוקפקת של יפי נפש. ההבדלים בין השניים, במילים אחרות, אינם הבדלים שבמהות. בנט רוצה לספח את שטחי C, ליברמן רוצה להעביר את המשולש על תושביו לפלסטין. להלכה הבדל גדול בטקטיקה, אם לא באסטרטגיה, אלא שהסיכוי למימוש תכנית ליברמן אפסי, כך שבפועל הוא מוביל לסיפוח בדיוק כמו בנט. שניהם דוגלים בשיעבוד עתידה של מדינת ישראל למפעל ההתנחלות. שניהם דוגלים בהפרה רדיקלית של האיזון בין לאומיות לדמוקרטיה לטובת הלאום ושניהם מכפיפים את עקרונותיהם לאינטרסים הפוליטיים שלהם (גם בנט וגם ליברמן נזהרים מאד מלבקר את נתניהו, לא משום שהם סבורים שהוא נקי כפיים או שהוא חף מטעויות, אלא מחשש לעצבן את חסידי נתניהו בין מצביעיהם). הזרזיר הזה והעורב הזה אולי לא הולכים יד ביד, אבל הם בהחלט הולכים לאותו כיוון.

6 תגובות

  1. דמוקרטיה ביוונית זה שלטון העם או בתרגום מודרני: לאומיות. אתה מתכוון לליברליזם (הבלבול שכיח מאז שאהרן ברק בלבל את היוצרות אבל חשוב להקפיד על הדיוק).

    אפשר לטעון שמדינת ישראל היא דמוקרטיה ליברלית וכי שלטון על אנשים ללא זכויות הצבעה פוגע בעיקרון הראשון של הליברליזם שהוא הזכות של הפרט לקבוע את השלטון על חייו (לוק במסכת השניה). ועדין, מדובר בדמוקרטיה של העם היהודי.

    אהבתי

      1. כולל עובדים זרים? ומה עם שגרירים של מדינות זרות?

        במקום שאין גבולות אין מדינה. אולם אם בגבולות המדינה לכל התושבים יש זכות בחירה אז יש דמוקרטיה. ואת זה חוק הלאום לא שינה. אולם הנטיה לפגוע ברעיון הגבול וביכולת להגדיר אוכלוסיה בין בשאלת הגבול בעזה ובין בשאלת המסתננים וההגירה הבלתי חוקית מסמנת מגמה שלילית שעליה החוק מנסה לענות.

        אהבתי

      2. בבקשה,
        לא חוקקתי את החוק, ולכן אינני בטוח שאני תומך בו או לא. או שיהיו לו משמעויות מעשיות או לא במובנים שאתה חושב עליהם (למרות הפסיקה של השופט דרורי). מה שכן, לדעתי, אם אתה רוצה להתמודד עם ההשלכות שאתה חושב שיהיו לחוק ההתמודדות איננה נמצאת במסגרת המשפטית אלא הפוליטית. מעבר לכך, ואת זה ציינתי, החוק לא נחקק בריק. ומי שמבקש לפעמים לעמוד על קוצו של יוד תוך נטילת סמכויות לא ברורות בנושא החשוב לדעתו של הרוב ימצא את עצמו הרבה פעמים מקבל מה שהוא הרבה יותר גרוע. מסיבה זו נדמה שלפעמים חשוב לשתוק ולא להשמיע דברים שאינם נשמעים. לא למהר לראות צל הרים כהרים ולא להרבות באיומים. גם אם אתה מודאג. גם אם אתה חושש. החכמה התלמודית וגם הקלאסית מצווה על מתינות. חשוב למשל לא להעמיד את השוויון כנושא לדיון כיון שאחרת אנשים עוד ישתכנעו שיש שני צדדים לעניין, שיש התומכים בערך השוויון וכנגדם כאלו המתנגדים לו.

        אינני יודע מה ילד יום ולאן דברים ילכו. צריך לתת לדברים להתגלגל וברגע האמת לפעול. אולם כדי שדברים יצליחו ברגע האמת אתה צריך לשכנע את האנשים שאתה מכבד אותם כערכם. שאינך מזלזל ואינך פוגע. הקיצוניות מולידה קיצוניות וברגע האמת אין אנשים המדברים בשבח המתינות. לכן השתיקה חשובה. קראתי פעם כיצד דה גול נמנע מלערב את עצמו ברפובליקה הרביעית כדי לשמור על התדמית הציבורית שלו. וכיצד ברגע האמת הוא הקפיד לעלות לשלטון בדרך חוקתית ולא במהפכה צבאית. דה גול הוא דוגמא כיצד לפעול. לא בגלל שכיום צרפת לא נמצאת בבעיות אלא כי ברגע האמת זה היה הפתרון.

        אני קורא אותך לא מעט ואני יודע שאתה יודע את הדברים שכתבתי ולכן כמו שכותב מסילת ישרים לא כתבתי את הדברים אלא בשביל עצמי לחזור על הדברים.

        אהבתי

כתיבת תגובה