היפוכונדריית BDS

החברה הישראלית חיה בסתירה פנימית. מצד אחד סלע קיומנו הוא הציפצוף על "מה חושבים". לכאורה, כפי שהכריז בן גוריון, "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". היהודי החדש זלזל בהופעתו החיצונית, צפצף על נימוסים בשם ה"דוגרי" העברי המקודש ויצא לפעולות גמול, שעוררו עליו ביקורת בעולם. כל התייחסות למה חושבים—על הדרך שבה אנחנו מתלבשים, מדברים או מנהלים את מדיניותנו—נתפסה כגלותיות, כסימפטום מגונה לאותה רגישות יתר גלותית לגויים. היהודי הגלותי רוצה לא לעורר התנגדות, הוא רוצה שיזמינו אותו לארוחת ערב בבית השכנים; הוא מוכן להתאים את עצמו לציפיות הקהל הלא-יהודי. היהודי החדש לא צריך את כל זה. הוא בבית והוא עושה בביתו ולביתו, ולעזאזל השכנים.
מצד שני, היהודי החדש רגיש מאד למה שאומרים עליו. הוא היה רוצה שאחרי רגעי התדהמה הראשונים, השכנים יאהבו אותו, יעריכו אותו, יקחו ממנו דוגמא. הוא רוצה להיות "אור לגויים". התאווה התאורתית הזאת קשורה למשהו עמוק יותר מחרדת תדמית. חמוש מכף רגל ועד ראש, מזויין במאות ראשי נפץ גרעיניים (על פי מקורות זרים), לא עוד משרת חסר זכויות, אלא אדון בעל זכויות יתר, שיש לו "יהודים" משלו, היהודי החדש לא השלים את מהלך השיקום הנפשי שלו ייחלו האבות המייסדים. כשנשוב לארצנו ונכונן בה מדינה ריבונית, קיוו, כשנרגיל מחדש את ידינו בחנית ובשלח, תיעלם החרדה הקיומית שאפיינה אותנו ב"אלפיים שנות הגלות". היהודי החדש ייפטר מסיוטיו של היהודי הישן, מן האימה החשכה שריחפה תמיד מעל לעצם קיומו. ללא החרדה הזאת, שהביאה אותו לפזול ללא הרף לצדדיו, כדי להכין את עצמו מבעוד מועד למכה שתבוא, נהיה סוף סוף "ככל העמים."
מה זה להיות ככל העמים? שאלה טובה. דומה שאין הכוונה להידמות להם במנהגינו או בדתנו. מדינת ישראל הוקמה כדי שנוכל להיות שונים, ללא אימה וללא חשש. להיות ככל העמים פירושו לא לפעול מתוך צורך קיומי לרצות מחד גיסא, אבל גם לא מתוך התעלמות מן העולם מאידך. פירוש הנורמליות היא להקשיב לביקורת, מבלי לקבל אותה מניה וביה, אבל גם מבלי להגדיר אותה אוטומטית כאנטישמיות. נורמליות פירושה לבחון את מעשינו מעשי רעינו לגופם, על פי עקרונות הצדק האוניברסלי: האם, במונחיו של הפילוסוף עימנואל קאנט, היינו מוכנים להפוך את מעשינו לנורמה, כלומר האם אנחנו מוכנים שינהגו בנו באותה דרך? להיות "ככל העמים" פירושו להפסיק לשקול כל דבר במונחי "מה יגידו", מצד אחד ולא להעניק לעצמו אינדולגנציה כללית בשם נבחרותנו או עברנו או סבלנו בעבר.
התהליך הזה לא התחולל. תחת ממשלות נתניהו הפכה החרדה הקיומית "הגלותית" למאפיין המרכזי של הישראלי. ואם אין איום קיומי, אין ברירה אלא להמציא אותו. הדוגמא המובהקת לאנומליה הישראלית היא ההיסטריה שבה אנחנו מתייחסים BDS. התנועה הזאת, הקוראת להחרמה, מלאה או חלקית, של ישראל, מייצגת שוליים שבשוליים. ממשלות העולם מקיימות יחסים ידידותיים ביותר עם ישראל. מה כן? בחלק מן האוניברסיטאות במערב מצויים אירגוני BDS הזוכים לתמיכה מעטה אפילו במוסדותיהם. כשאתה מנסה לברר מה הן הצלחותיה של תנועת BDS, מונים באוזניך את שמותיהם של בדרנים שסירבו להופיע בישראל. המהדרים מזכירים אנשי אקדמיה הממאנים להגיע ארצה או אפילו, רחמנא ליצלן, לכתוב מכתבי המלצה. כמה? הרשו לי לומר לכם שבשלוש שנותיי כראש ביה"ס להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב הגיעו לביה"ס מאות אורחים. כמה סירובים קיבלנו—וזאת בתחום שהוא לכאורה חממת ליברלים יפי נפש? אפשר למנות אותם על אצבעות יד אחת. איך נעשה הBDS איום קיומי המצדיק התנהגות מופרכת בכניסה לארץ, כמו במקרה של לארה אל-קאסם? התשובה לא מצויה בתחום האסטרטגיה; היא מצויה בתחום הפסיכולוגיה.

התפרסם בידיעות אחרונות 10.10.18

1 reply »

  1. נכון שזה בתחום הפסיכולוגי אבל זה לא מאיין את תחושת המצור שנובעת מכך שהם שוללים את המדינה הציונית, את זכותי לבית. אז זה כמו שאומרים לחולה: “זה פסיכוסומטי”. אז מה? עבר הכאב? לא! לפעמים הפלסבו עוזר לפעמים משהו חזק יותר. מעניין מה הפיתרון שנראה לך, למה לי אין….

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s