משחקים באש

אף אחד מן הצדדים הניצים לא רצה במלחמת העולם הראשונה, מלחמה שהשבוע מלאו מאה שנים לסיומה. איכשהו נגררו כל הצדדים למלחמה עקובת דמים, ששינתה את פני אירופה וגבתה מחיר נורא מבניה. ההיסטוריונים מרבים לדבר על מערכת הבריתות הסבוכה שיצרה אפקט דומינו—התלקחות מקומית גררה תגובה מקומית שיצרה, בגלל אותן בריתות, התלקחות כוללת. אבל יותר משהמלחמה הנוראה ההיא מלמדת אותנו על הסכנות שבפוליטיקה האירופית של ראשית המאה העשרים, היא מלמדת אותנו על הסכנה שבניצחון הטקטיקה על האסטרטגיה. במונחים טקטיים היה היגיון בתגובות של השחקנים השונים. התגרות חייבה תגובה—כדי להציל את ההרתעה, כדי לשמור על הכבוד הלאומי, כדי להכות באיזה ברזל מקומי בעודו חם. אבל כל התגובות הללו נעשו על ידי טייס אוטומטי. אם אתה משחק שחמט והמלך שלך מאויים, אין לך ברירה אלא להגן עליו. אם היריב שלך מרמה, אתה כנראה תגיב בתקיפות. השאלה שלעתים קרובות מידי אינה נשאלת, היא האם אתה רוצה לשחק שחמט. לשחמט יש כללים, אבל הוא אינו המשחק היחיד האפשרי. אני נזכר בדבריו של מורי המנוח, מיכאל הרסגור. "כשאני משחק שחמט", אמר, "ומישהו מחסל את המלך שלי, אני מכריז על רפובליקה וממשיך לשחק". הרסגור התבדח, אבל רק למחצה. האימרה המשועשעת שלו נועדה להזכיר לנו שכללי השחמט אינם חוקי הטבע או כללי הלוגיקה המעשית. לעתים אנחנו נקלעים למשחק שבו ההפסד אינו רק של כבוד. אם אתה משחק פוקר למשל, אתה עלול להפסיד לא רק את הכבוד, אלא גם את המכנסיים. לפני שאתה מניח את סכום ההימור הראשון, כדאי לך לחשוב אם זה משחק ששווה לך לשחק. כי כשאתה בפנים, לא קל לצאת בלי לשלם מחיר כבד.

איזה משחק משחקת ישראל עם הפלסטינים? דומה שהמשחק הוא ניצחון מוחלט במינימום מחיר. מדינת ישראל רואה בפלסטינים איום צבאי חלש ואיום קיומי גדול.מבחינה צבאית הפלסטינים הם כרגע איום זניח, אבל בטווח הארוך, חוששים מעצביהמדיניות הנוכחיים שלנו, כל התעצמות שלהם עלולה לאיים על קיומנו. אני לא בטוחשההנחה השנייה נכונה. כרבים אחרים, אני סבור שהתעצמות מסויימת שלהם (הקמת מדינה פלסטינית) היא סיכון סביר שיש לו יתרונות רבים, חיצוניים ופנימיים. אבל ההנחה שכלויתור לפלסטינים הוא איום קיומי, מצמצמת דרמטית את מרחב התימרון של ישראל. היא חייבת להשיג כניעה מוחלטת של הצד השני כדי לנצח במשחק. מה שהופך את המשחק לקשה עוד יותר לניצחון הוא שחולשתם הצבאית של הפלסטינים גוררת אתה את התחושה כי אף שהניצחון המוחלט הוא חיוני, המחיר שראוי לשלם הוא נמוך. ישראל יכלה להחליט שהיא מוכנה לשלם על הכנעת הפלסטינים (כיבוש של עזה ושליטה בה לאורך זמן, יהא המחיר אשר יהא) בהרוגים רבים בטווח הקצר ובהקזת דם מתמדת לאורך שנים. ישראל אינה מוכנה לשלםמחיר כזה. לשיטתה, הכניעה המוחלטת חייבת להיות מושגת על ידי הפעלת לחץ מתון יחסית. איך תושג תוצאה כזאת? אידיאלית, הפלסטינים יכירו בחולשתם וייכנעו, עם או בלי הכרזה רשמית, למדיניות הישראלית. זה יכול לעבוד בתיאוריה. במציאות, בניגוד למשחקי לוח, שבהם מט מכריע את המשחק, הצד השני יכול להכריז על רפובליקה—להמשיך לגבות מחיר גם אחרי שהמלך הופל. אם המטרה הסופית היא השגת יציבות, צריך להגיע למצב שבו שני הצדדים מרגישים שהגיעו להישג שהם יכולים ורוצים לחיות אתו. במערכת שיצרנו עםהפלסטינים הרווח היחיד שהפלסטינים יכולים לצפות לו הוא שקט. אם ינהגו על פיהציפיות שלנו, יהנו משקט—"שקט תמורת שקט". זה כמעט אף פעם לא מצליח. אפילו הכניעה ללא תנאי של גרמניה במלחמת העולם הראשונה לא הולידה יציבות. למעשה היא הולידה מלחמה נוראה עוד יותר. הסיכוי של מדינת ישראל להגיע להכרעה מוחלטת באמצעות פעילות בעצימות נמוכה קלוש. המחיר של הכרעה צבאית ארוכת טווח גבוה, גבוה מידי (לא די לנצח בקרב; צריך להתמודד עם נסיונות חוזרים ונשנים להגיע לפשרה נסבלתיותר בעיניי הצד השני). כדי להגיע ליציבות, ישראל צריכה להציע תקווה. היא צריכה מדיניות שבה יש לצד השני מה להפסיד, שבה גם הוא פועל כדי למנוע התלקחות. ישראל אינה מציעה תקווה. היא אינה מציע "אופק". היא מציעה מקל. היא תצטרך להשתמש בו שוב ושוב.

התפרסם בידיעות אחרונות 14.11.18