ברירת מחדל

ההתקפלות של בנט ושקד הזרימה אדרנלין למערכת הפוליטית. התרגיל הזה, שהתחיל בקול תרועה רמה והסתיים ביבבות חלושות, עורר את תרועות הבוז המתבקשות. אולטימטום, כמשמעות שמו בלטינית, הוא המוצא האחרון. אם אתה מציב אותו, תהיה בטוח שאתה מוכן לעמוד מאחוריו. אם אתה נובח, תהיה מוכן גם לנשוך. מבחינות רבות, התרגיל הכושל הזה ביטא טוב מאלף מליצות על הבסת החמאס את הפער בין תפיסת הרתעה של בנט למציאות: בנט חזק באיומים, אבל עם התקלה הראשונה מקפל זנב. החיים, אבוי, זה לא נאום בפני מעריצים. אם אל מול נתניהו כך, מה תעשה מול החמאס? אבל מעבר לביקורת, המוצדקת יש לומר, על אופיו של בנט, ומעבר למבול הלעג הקצת-מצ'ואיסטי שנשפך על שר החינוך, עומדות שתי עובדות פוליטיות שראוי לתת עליהן את הדעת ואין להן דבר לא עם חולשת האופי של בנט ולא עם הגאונות הפוליטית לכאורה של נתניהו. העובדה הראשונה היא שרוב תומכי הבית היהודי מצויים בכיס של נתניהו ולא בכיס של בנט. זה התברר כבר בבחירות האחרונות, כאשר המתנחלים נהרו בהמוניהם מן הבית היהודי לליכוד. זה לא שהבית היהודי לא משקף טוב יותר מן הליכוד את תפיסת העולם הדתית-פוליטית שלהם. הוא כן. אבל, בניגוד למה שקיווה בנט, הם רואים בבית היהודי לא אלטרנטיבה שילטונית, אלא זרם בליכוד. כל עוד ממשלת הימין בטוחה, אין להם בעיה לחזק את הזרם"שלהם". אבל אם יש חשש כלשהו ש"ממשלת הימין" תיפול, הם לא יהססו לשים בקלפי את הפתק של נתניהו. כל המקורות מעידים על לחץ אדיר שהופעל על בנט, מתוך הבייס שלו, להתקפל, להתקפל לגמרי, יהיה המחיר אשר יהיה. הבייס לא רוצה לאיים על נתניהו. למה? זאת שאלה מורכבת. במקצת משום שנתניהו עשה עבודה שיטתית של אימוץ רטוריקה ימנית קיצונית—זקיפות קומה, אף שעל, נקמה בשמאלנים המאוסים. הבייס המתנחלי קונה את זה. הוא לא עיוור לסטיות מן הנאראטיב. כפי שכבר נכתב, מעשיו של נתניהו הרבה פחות נחרצים מן הרטוריקה שלו. אבל הבייס המתנחלי פועל מתוך ההנחה שהסכם עם הפלסטינים הוא ממילא בלתי אפשרי ולכן יש משמעות גדולה לרטוריקה הימנית. הרטוריקה של נתניהו הופכת את תפיסת העולם שלהם מ"קיצונית" למיינסטרים. רק נתניהו, כמנהיג המיינסטרים הישראלי, יכול לעשות את זה. בסופו של דבר יהיו למהפכה התודעתית שמוביל נתניהו גם פירות מעשיים. נתניהו סולל את הדרך למנהיג מתנחלי במובהק. אבל המלאכה טרם שלמה. ובטרם שלמה, אסור להפריע לראש הממשלה. ראשי הזרם "שלהם" בליכוד (הבית היהודי של בנט ושקד) יכולים לעשות הרבה יותר תחת כנפיו מאשר מחוצה להן. וכיוון שכך, צריך להעלים עין מפגמיו המרובים (מלבד חסידים שוטים כריקלין ורגב, אף אחד בימין המתנחלי לא משתגע על השחיתות של נתניהו, אבל המטרה, כרגיל אצל צדקנים, מקדשת את האמצעים).

העובדה הפוליטית השניה שחשוב לזכור היא התחושה ששוררת בכל הציבור הישראלי שאין אלטרנטיבה לנתניהו. התחושה הזאת חזקה לא רק בקרב אנשי הימין, אלא גם בקרב אנשי המרכז והשמאל. אלה האחרונים בהחלט רוצים לראות את נתניהו הולך. הם מתעבים אותו ומייחלים לנפילתו. אבל כשהם נשאלים במי הם רוצים כתחליף, אין להם תשובה. אף אחד מן המועמדים הרלוונטים—גבאי, לפיד, כחלון—אפילו לא בובת חלון הראווה התורנית, גנץ—אינו מעורר אמון בבוחרים. זה לא שבאמת אין לביבי תחליף. כל אחד מן האנשים הללו (ואפשר לחשוב על אחרים, מימין ומשמאל) יכול למלא את מקומו של ראש הממשלה. אלא שכדי להתגייס להפיל ראש ממשלה, לא מספיק להתנגד, צריך לרצות אלטרנטיבה, אחרת בוחרים מפלגות שתחלשנה אותו ולא שתחלפנה אותו. הכוח העיקרי של נתניהו מצוי פה: לא בחיבה יתרה אליו—רק מעטים חשים בה—אלא בתחושה שאין לו תחליף. כל עוד זה ימשך, ביבי ימשיך לנצח.