רב התיקים

חידה: מיהו ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון, שר הבריאות ושר העלייה והקליטה? ניחשתם נכון–בנימין נתניהו. במהלך כהונת הכנסת הזאת הוא היה גם שר התקשורת, השר לפיתוח אזורי ושר הכלכלה והתעשייה. והתיקים הללו אינם כל מה שנתניהו נושא על גבו. יש לו, בל נשכח, גם אי אילו תיקים במשטרה. וגם לאישתו, תיק תפוח בפני עצמו, יש תיק במשטרה. כל זה לא מפריע לנתניהו. ובמפתיע, זה לא מפריע לאף אחד אחר. בין זעקות השבר על עוד אמירת הבל של יאיר נתניהו (עוד תיק לא פשוט) לקריאות ההלל מימין ומשמאל, אין איש תוהה איך יש לו זמן. יש. עניין מיסטי. זמנו היקר, כמו ליבה של אם המתרחב כדי להכיל עוד ועוד ילדים, מתרחב ומתרחב. ואיש אינו תוהה מה אומר ריבוי התיקים הזה, חלוקת הזמן המיסטית-פוליטית המתחוללת לנגד עינינו ברשות המבצעת, על סדרי שילטון. כמה כוח סביר לתת בידיו של אדם אחד? התשובה במדינה היהודית-דמוקרטית היא כי הכוח כולו מצוי, ובדין, בידי המנהיג היקר. השרים אינם ישויות בעלות רצון ואחריות. הם סטטיסטים בהצגה שבה יש כוכב מזהיר אחד–בנימין נתניהו. שכן בפועל נתניהו מחזיק בכל התיקים בממשלתו. השרים, מי יותר ומי פחות, עושים את עבודת התחזוקה המייגעת והוא מקבל את ההחלטות, ואת הקרדיט. הם ניזונים מפירורי הכוח שנופלים משולחנו העמוס, נזהרים לא להרגיז, נשמרים מלבקר, שרים במקהלה את שבחיו ובולעים בהחבא את עלבונותיהם. אין להם כוח משלהם. אם יפול, יפלו; אם רק ירצה, יעמוד מול המצלמות, יאמר, "השמאל! השמאל!" והם ישובו מבויישים למאורותיהם, מייבבים בחולשה את התנצלויותיהם, מסבירים כי דבריהם הוצאו מהקשרים, יכריזו, דמעות בעיניהם, כי לא הובנו. הערצתם למנהיג מוחלטת, נטולת הסתייגות. הם רק רצו, הם רק ביקשו, היה איזה עניין. הם מבינים שטעו. הם יודעים ש"השמאל! השמאל!", לרגע שכחו. עכשיו חזרו לעצמם. סליחה.
כוח עליון. הממשלה זה נתניהו ונתניהו זה הממשלה. ובעצם המדינה זה נתניהו ונתניהו זה המדינה. בשנות שילטונו הארוכות, הצליח האיש מבלפור להחזיר אותנו מנטלית לימיו של הנביא משדה בוקר. כמו בן גוריון בשיא כוחו, נתניהו עושה במדינה כרצונו. ומה שמפליא בכוחו של ראש הממשלה ושר הביטחון והחוץ והבריאות והעלייה והקליטה ושרה, הוא שהוא ניצב על בסיס צר מאד. בן גוריון שלט בקואליציות עצומות (אם מוסיפים למפא"י את מפלגות הלווין הערביות, כמעט מחצית הכנסת בשליטתו הישירה) ואילו לליכוד של נתניהו שלושים מנדטים—רבע מן הכנסת. במדינה שבה ראש הממשלה תלוי לחלוטין בשותפיו הקואליציוניים אין הסבר לתופעה הזאת במונחים פוליטיים. היא נתנת להסבר רק במונחי רפואת הנפש. התרסקות האופוזיציה (התרסקות שלה תרם תרומה מכרעת אהוד ברק, שנעשה איכשהו—שוב!—התקוווה הלבנה הגדולה) יצרה מצב של הוא (נתניהו) ואפסו עוד. אם הבחירה היא בין נתניהו לכלום, גם אלה שאינם רוצים בנתניהו לא יצאו למאבק. נתניהו לא טוב בעיניהם, אבל הוא לא כלום. המאבק בו נעשה א-פוליטי, מוסרני, כמעט אקדמי, ביטוי למשאלת לב חסודה. באין אלטרנטיבה (לא רק בעיני אנשי מחנהו, אלא גם בעיני מתנגדיו) נתניהו הוא ברירת המחדל.
והמחדל אינו מבוטל: השגיו של נתניהו בתחום מדיניות החוץ הם השגיו של מהמר. אם טראמפ הולך, הם נעלמים. "מדיניותו" של נתניהו היא להרוויח זמן. זה הכל. בתחום מדיניות הפנים נתניהו רומס כל אפשרות לשיח פתוח ורציונאלי, לחלוקת אחריות, למנהל תקין ונעדר שחיתות, לסולידריות חברתית בין יהודים לערבים. צדקני, מתקרבן, קלישאתי—יחי המלך!

התפרסם בידיעות אחרונות 29.11.18