עבודת אלילים

יש משהו מגוחך ביומרה של מפלגת העבודה להיות אלטרנטיבה שילטונית. היומרה הזאת היא דוגמא קלאסית של היתקעות מחשבתית בזמן, כמו מלוכנות בצרפת. צרפת אכן הונהגה מאות שנים על ידי מלכים, אבל זה לא הופך את בית בורבון לאופציה בהווה. רוב המונרכיסטים ברפובליקה הצרפתית מבינים את זה. המלוכה היא נוסטלגיה, לא אלטרנטיבה. ישראל אכן הונהגה שנים רבות על ידי גלגוליה השונים של מפלגת העבודה, אבל האלטרנטיבה הזאת מתה, או אם תרצו התאבדה. היא לא חוסלה על ידי מצביעי הימין המסרבים, אבוי, לראות את האור. היא חיסלה את עצמה תחת הנהגתם של שמעון פרס, פואד בן אליעזר, אהוד ברק, בוז'י הרצוג ועכשיו—המסמר האחרון במסיבה הדמיונית, אבי גבאי. למה חיסלה את עצמה? שאלה טובה. על רגל אחת הייתי אומר שזוהי מפלגה בפוסט-טראומה. דווקא משום שסברה שיש זהות בינה לבין המדינה—מדינה שאותה הקימה ועל כן במובן העמוק היא שלה—אימצה לעצמה מפלגת העבודה תפיסת עולם הרואה בשילטון השבת עטרה ליושנה. אם רק יקבלו מחדש את המושכות, יחזור הכל לתיקונו. לא כל כך חשוב מהו אותו תיקון. כשיהיו בשילטון יהיה  בסדר. הסדר, השלום, הביטחון, הצדק, היופי, ההוד והתפארת ישובו. ועד שישובו, צריך למרוח את הבוחרים הבוגדניים שנטלו ממנה את מה ששייך לה בדין—את השילטון. צריך להחניף לימין, כדי לזכות בקולות, צריך לעמעם, צריך להסתוות, צריך להוליך שולל. המודל לשיטת העבודה, או אם תרצו, עבודה בעיניים, הוא כהונתו המיתית של יצחק רבין. רבין זכה בבחירות כמר ביטחון—איש מרכז ימין—ואז, הוקוס פוקוס, אוסלו. זה חצי הצליח גם בבחירת אהוד ברק לראשות הממשלה. הצבעתם ביטחוניסט, קיבלתם, טה דה, קמפ דיוויד. כמה זה החזיק? לא הרבה, כזכור. המצביעים נהרו לאריק שרון.

הבעיה עם תפיסת העולם העבודתית היא שהיא אינה תפיסת עולם כלל. היא מתייחסת לבוחרים באי אמון עמוק (אסור לומר להם את האמת, כי אז נובס) ולתפיסת העולם הערכית כאל שפן שאותו יש לשלוף מן הכובע רק אחרי ההתבססות בשילטון. גרוע מזה, בתהליך הארוך של הליכה אל העם הלכו הערכים לכל הרוחות. מה היו ערכיו של ברק, התקווה החדשה-ישנה? להכריז שאין פרטנר, ללכת עם ביבי, לשקר ללא הרף, להקים את מפלגת עצמאות? ובעצם, מהם הערכים שמייצגת מפלגת העבודה? מריחה גדולה ומבלבלת. סוציאל-דמוקרטיה ומשא ומתן, מנהל תקין פחות-או-יותר ודמוקרטיה פחות או יותר—בקיצור, אבי גבאי. כי במפלגת העבודה יש צימאון מתמיד למצגי שווא למען המטרה, צימאון גדול למישהו שיקסום לבוחרים (השילטון הוא המטרה והערכים הם המיכשול בדרך אליה). תנו לנו גנרל מעוטר שיהיה (בואו נקווה) בסתר ליבו איש שלום, תנו לנו מזרחי שיטהר אותנו משרצי העבר ומרתיעת ההווה, תנו לנו מישהו מהפריפריה/שכונה שיגרום למצביעים להתבלבל—לטובתם הם כמובן. מפלגת העבודה היא כיום תנועת מרכז פוליטית, בינונית בגודלה, שאינה מיצגת כלום. היא אינה מייצגת את העובדים, היא אינה מייצגת את הבורגנות, היא אינה מייצגת את הפריפריה והיא עושה הכל כדי להסתיר את הבייס שלה, המצוי ברובו במרכז, ואת השמאליות שלה (מה שעוד נותר ממנה) שעלולה למנוע מן ההמונים מלזרום אליה באוטובוסים. את מה היא כן מייצגת, את חולמי חלומות האלטרנטיבה השילטונית. הבעיה היא שהחלומות מונעים כל תהליך של שיקום אמיתי. מפלגת העבודה היא עצם בגרון—לא לבלוע ולא להקיא. זוהי מפלגה שמתאפיינת בחלומות גדולה מגלומנים, מפלגה נוסטלגית, חסרת עמוד שדרה ומנוהלת גרוע. היא גורמת נזק משום שהיא ממשיכה לייצג לכאורה את "השמאל" או את "מחנה השלום". זוהי כמובן דוגמא לאי אמת בפרסום. לא שמאל ולא שלום. בינתיים מוצא כל אחד את הסתו שפיר התורנית שבזכותה צריך בכל זאת. לא צריך. טוב יהיה אם המפלגה הזאת תפנה את הזירה לכוחות טובים, או לפחות כנים, ממנה. סביר להניח שאבי גבאי יסייע לה בתהליך. לפחות משהו טוב יצא ממנו.

2 תגובות

  1. מפלגת העבודה כפי שהיא כיום אינה יכולה להיות אלטרנטיבה ואחת הסיבות לכך שבראשה אין מנהיגות אשר מסוגלת לאחד כוחות פנימיים ולא נראה שמישהו שם מסוגל להרכיב קואליציה.
    גם שמה כבר אינו
    רלבאנטי ואנכרוניסטי. אנשיה, ויש ביניהם כמה מצוינים ופרגמטים חייבים להתחיל לחשוב ולהתנהל אחרת ולהתנער מהרפיסות ומאבקי האגו.
    וקודם כל לשנות את שמה מעורר הפיהוק.
    אנחנו במאה ה 21 כזכור.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s