לא יאה ולא נוה

אנחנו חברה שבה אנשים מביעים את זהותם באמצעות ההתפלצות. אפי נוה? אנחנו  מופתעים. מתפלצים, אנחנו פשוט מזו-ע-זעים והמומים, סמורי שיער, זקופי גבות, ספוגים עד לשד עצמותינו בשאט נפש. עד כאן, אנחנו אומרים. פשוט מחריד; פשוט לא יעלה על הדעת; מי היה מאמין?
מתפלצים, וודאי. מופתעים? למה בעצם? כל מי שצפה בתכנית "עובדה", שבה צולם אפי נווה באינטראקציה על האליטה השיפוטית של ישראל, היה צריך להתפלץ כבר אז—לא מהתנהגותו של האיש שיוגדר עד מהרה כ"צלם בהיכל", אלא מן ההיכל המשפטי המקודש עצמו: השילוב של חנופה חסרת מעצורים, התרפסות ושאפתנות היה צריך להדליק פעמון אזעקה. גם לולא התברר ששאפתנותו של נוה תביל אותו במהרה להפרת החוק, גם אם כל מה שהיינו רואים היה מה שנראה על המסך ומה שהכריזו בריש גלי ובראש חוצות ראש הלשכה ופטרוניתו שרת המשפטים, די היה בזה להבהיר כי משהו רקוב, לא בדנמרק אלא בציון. והכל נעשה לעיני המצלמות, ללא בושה. למה מה קרה? אנשים בישראל מניחים כי הבושה היא שוות ערך לצביעות. כולם עושים את זה, אז נעשה גם אנחנו, ולעיני כל. בראש זועקי הלמה-מה-קרה מצוי כמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו. תהיינה אשר תהיינה ההאשמות כלפיו, תמיד יחלץ מאמתחתו המתפקעת איזה למה מה קרה, איזה ואתם יותר טובים, איזה יאללה יאללה, מספיק עם הצביעות. החברה בישראל מחרה מחזיקה אחריו והשופטים בכלל זה.
משהו קרה. לשרה שקד אצה הדרך להכריז על איוש העליון בחובבי ההתנחלויות ועוצמי עין ימין. היא לא טרחה להביט בתוויות, לבחון מרכיבים ולבדוק תופעות לוואי. אשת הברזל שלנו לגמה עוד ועוד מן הסם שישלשל פתקים לקופתה. בהתחלה זה עשה את העבודה, אבל איכשהו זה לא נפסק. עכשיו עולה הצחנה השמיימה.
אבל הצחנה אינה רק אפי נווה. היא עניין מורכב יותר. הכי קל לזמר שירי הלל ותהילה למערכת המשפטית המופלאה שלנו–כלומר לזמר קל, אבל איכשהו הזמר מזדייף, כאילו מעצמו. ההנחה שמערכת המשפט בישראל הינה, או הייתה אי פעם, אי של טוהר וזוך בתוך מימיו הגועשים של ים הפוליטיקה והמאכעריות הישראלית, לא מחזיקה מים. היעלה על הדעת שבטרם היות אפי נוה נבררו שופטים על פי השתייכותם הפוליטית, שהמערכת קידמה את אנשי שלומה—מעמדית, עדתית, מגדרית, לאומית ואפילו משפחתית? יעלה גם יעלה. ומי שלא עלה בדעתו מוזמן לעיין בתולדות המשפט בישראל, בדרך שבה יועצים משפטיים ושופטים ואפילו שופטי עליון רחמנא ליצלן, הגיעו למעמדם ובדרכים המורכבות שבהן היטיבו עם מיטיביהם וחיסלו את יריביהם. יועצים משפטיים דאגו לזכות את מי שזיכו ותוגמלו על כך בכסאות בעליון. שופטים ניפקו תעודות כשרות לבעלי השררה והפליאו את מכותיהם בחלשים. שופטים קידמו זה את זה וזה את בנו/בתו של זה. כל זה, כך נראה, בסדר. לו היה נווה מצליח לשמור את מה שצריך לשמור במכנסיים, לא היה נמצא דופי בפעולתו—בדילים, בכוחניות, בחונף, בפוליטיזציה. הכל כשר. אבל מסריח. כמה מסריח? כמו דברים שעושים מאחורי דלתות סגורות.
ומה המסקנה? המסקנה אינה שכולם חוטאים ועל כן אין טעם לתקן את המערכת ודי בהקרבת קורבן חטאת מזדמן. היא גם לא שאפי נווה הוא שעיר לעזאזל. נווה צריך לשלם על מעשיו. אבל המערכת המשפטית חייבת לעודד דיון לגיטימי בבעיותיה ולא לעבור מיד למגננה. מקהלת המעודדים צריכה לשתוק לרגע והפוליטיקאים, בעיקר מן הימין, צריכים לזכור שהמטרה היא להפוך את מערכת המשפט לעצמאית יותר, לא לימנית יותר. זה יקרה? לך תדע. לא בקדנציה של נתניהו.