האביר וסוסו

החברה הישראלית מסוגלת לראות את המחר. מחר משהו שמפריע לנו היום יעלם. יהיה נהדר. וביום שאחרי מחר? בשלב זה, הכל מיטשטש. לא מצליחים לראות כלום. במחזה "הו הו יוליה", ניסה אפרים קישון להציע מבט מפוכח על היום שאחרי מחר. נניח שרומיאו ויוליה לא היו קורבן אי-ההבנה הטראגית שהובילה למותם. נניח שיתחתנו. מה אז? אז, טוען קישון, ימשיך העולם לנהוג כמנהגו. הניסיון מעיד שזוגות שנישאו בגיל צעיר מאד נתקלים בקשיים. כל מה שנתפס ברגעי ההתאהבות כ"רעש" לוגיסטי (רקעים שונים, צרכים שונים, השחיקה שההרגל הארור מביא אתו) צץ בכל עוזו. לאהבת בני עשרה יש נטייה גדולה להתמסמס בתוך טרדות היומיום (ילדים, פרנסה, בריאות). יפי הנעורים מתחלף בצלוליטיס ובטחורים; הדיאלוג המפעים במרפסת מתחלף בדיאלוגים מפעימים פחות—במריבות, בשיעמום, בתיסכול. קל להבטיח אהבת נצח. קשה לקיים. לא פלא ששייקספיר, שצץ במחזה של קישון, מנסה להחזיר את הגלגל אחורה, ליום שלפני: תתאבדו למען השם, הרסתם לי את המחזה. אני נזכר בדבריה היפים של הקומיקאית אירמה באומבך: "כשאת אומרת כן לגבר חלומותייך, שאלי את עצמך: האם אני מוכנה לתת את הילדים שלי לגבר הזה בכל סוף שבוע שני?". שאלה טובה.
לקראת כל מערכת בחירות, החברה הישראלית להוטה להתאהב. אנחנו לא מאושרים. מה עם איזה אביר על סוס לבן? מה עם מישהו שיהפוך אותנו מחדש למה שמעולם לא היינו—חברה מאוחדת, מלוכדת, צודקת, חזקה, שוויונית? בואו נשכח לרגע את העובדה שהאביר הממוצע היה גבר בעל נטייה לאלימות ורגישות יתר לכבוד, אדם חסר השכלה, נרקיסיסט בוגדני שלא עבד יום מימיו והתייחס לכל מי שאינו שייך למעמדו ולמינו כאל אובייקטים לסיפוק צרכיו. אנחנו רוצים אביר על סוס לבן—התגשמות המאוויים והצרכים: הוא נראה נכון, הוא אומר את הדברים הנכונים (שכתבו למענו יועציו) הוא בחיר. למראית עין ולמשמע אוזן הוא כל מה שאנחנו משתוקקים לו: שלום וביטחון, שגשוג וצדק, נקיון כפיים ומגניבות. לא תמיד אנחנו מוצאים אותו, אבל מעת לעת אנחנו מוצאים. לפעמים הנעל הזאת עולה על הרגל רק עם כף נעליים, אבל איכשהו עולה. כל מי שקנה נעל יפהפיה, שלחצה רק טיפה בחנות מכיר את ההרגשה. וואו! עכשיו אנחנו יוצאים החוצה, עם הנעל החדשה על הרגל. לוחץ. אאוץ'. בעיה.
נדמה לי שמיצינו את המשל. מהו הנמשל, אתם שואלים. טוב ששאלתם. בתהליך ההתאהבות הפוליטית שלנו, אנחנו נוטים לשכוח. אנחנו נוטים לשכוח למשל שהשיטה הפוליטית הישראלית היא פרלמנטרית. זאת אומרת, אנחנו לא בוחרים ביבי או גנץ או גבאי או בנט-שקד, או דב חנין. אנחנו בוחרים מפלגות. הפתקים שלנו מכניסים לכנסת את אורן חזן ואת נאוה בוקר, את מירי רגב ואת בוגי יעלון, את צבי האוזר ואת סמוטריץ', את רוברט טיבייב ואת מסעוד גנאים. אני מבין שזה לא כל כך מטריד אתכם כשאתם מאוהבים, אבל ביום שאחרי זה יטריד. הייתם רוצים לחשוב שכל חברי הכנסת שהכנסתם על הגב של האבירים שלכם הם בעצם שיבוטים דהויים במקצת של האביר. הם לא. הבעייה הזאת חמורה במיוחד כאשר האביר לא לגמרי שולט ברשימה שלו (למשל משום שהיא פאזל של רשימות שהתאחדו) ובחלק מן המקרים אפילו לא ממש מכיר את אנשיה. מפלגות חדשות צריכות להרכיב במהירות רשימה לבוחר. החיפזון יוצר שיטה של חבר מביא חבר (פלוני בחור נהדר; הייתי אתו בסיירת לפני שלושים שנה), של חלוקה לפי מגזרים (חייבים מישהו ממגזר א' ומישהי ממגזר ב'), של אפיל אלקטורלי (תביאו לי כמה ידוענים; לפחות לא צריך להסביר מי הם). בסוף נוצרת רשימה. בואו נקרא לה הסוס הלבן. היא לא בדיוק האביר, אבל היא תישא אותו אל היעד, אל היום שאחרי (אחרי שנות שלטונה השנוא של מפא"י, אחרי שנות הביבי).
ביום שאחרי מתברר שסוסים צריך להאכיל. מתברר שהם לא אוהבים חומוס. יש להם צרכים, והם גם עושים אותם בסלון. עכשיו השאלה היא, אם ביום שאחרי נחת האביר על כס ראש הממשלה או על כיסאו הנוח-הרבה-פחות של ראש האופוזיציה, או גרוע מזה על ספסליה האחוריים. אם האביר נעשה ראש הממשלה, יש לו הרבה מאד כוח. הסוס עדיין בעיה, אבל לאביר יש עכשיו הרבה קש, הרבה מקלות והרבה גזרים. אם התחולל אחד מן התרחישים האחרים, לאביר אין לא גזרים ולא מקלות. השבועות לאהבת נצח מתמסמסות פתאום. פתאום יש לפלונים ולאלמונים עוד צרכים, תסכולים, תשוקות. הם פוזלים ימינה ושמאלה (בעיקר ימינה). הם מנהלים רומנים. לפעמים הם עוזבים את הבית. כי הבעיה של הגואלים התורנים שלנו היא שאצה להם הדרך. הם תמיד חושבים מה יהיה כשינצחו בבחירות וכמעט לעולם אינם חושבים מה יהיה אם לא ינצחו—לפחות לא בבחירות הקרובות. בעיקרון לא נורא לא לנצח בבחירות הקרובות. אם הבוחר נתן לך חלק מאמונו, אתה יכול לבנות על זה את הניצחון בבחירות שאחרי—ובלבד שיש איזה דבק אמיתי שמחבר את החלקים, שיש מנגנון להתמודדות עם חיים באופוזיציה, שיש דרך שאינה רק האביר.
הנה אפוא ההצעה שלי למתמודדים: בחרו בקפידה את הצוות. לא מספיק שהמועמדים ם מתגייסים לעזור לכם לנצח. צריך להיות להם חזון משותף. בלעדיו הכל יתפורר. ולבוחרים אני אומר: זהירות. כשאתם הולכים ללגום מהבקבוק היפה הזה, קראו בקפידה את המרכיבים. כשאתם אומרים כן, שאלו את עצמכם: האם אני מוכנה לתת את הילדים שלי לגבר הזה בכל סוף שבוע שני?
 
 

2 תגובות

  1. השאלה הינה מה עובר על הנוער. זה העתיד ואלה הבוחרים החדשים והם לא מעט.
    מעניין מה סופגים וממי ואיך זה ישפיע.
    הנוער היה זה אשר היטה את הכף בבחירות למפלגת הגימלאים אשר תש כוחה וחבל.
    זה אפשרי גם היום בהסברה נכונה ובפעילות נמרצת.
    ובעיקר הסרת כל המסיכות לטוב ולרע.

    אהבתי

  2. יפה מאד. היה מי שהמשיל את התהליך שעוברות המפלגות כיום לבליה גיאולוגית לפני שמתגבשות שכבות גיאולוגיות חדשות. כתוצאה מכך יש הרבה רסיסים במים שעדין לא הצליחו להתגבש לתצורות ברורות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s