על פניה, הרשימה שבה בחרו מתפקדי מרצ, ראוייה. את חמשת המקומות הריאליים תופסים הותיקים, תמר זנדברג, אילן גילאון, מיכל רוזין, עיסאווי פריג' והשם החדש היחיד—עלי סלאלחה. קשה לבוא למי מהם בטענות. כולם אנשים טובים המייצגים את ערכיה ההיסטוריים של מרצ. יש בחמישייה הזאת שתי נשים ושני לא יהודים (ואם עניין הייצוגיות ממש יקר ללבכם, גם נכה). אנשים הגונים. אבל איכשהו קשה להתלהב. זאת לא העובדה שאף אחד מן המובילים ברשימה אינו פצצת כריזמה. כריזמה היא לא תחליף ליושרה ולערכים. זאת לא העובדה שהמועמדים החדשים שהתמודדו נדחקו כנראה אל מחוץ למקומות הריאליים. אני לא מאמין בחידוש לשם חידוש. אם אנשים עושים את מלאכתם נאמנה, אין סיבה להחליף אותם. If it ain’t broke, don’t fix it. הבעיה היא שאני לא בטוח שהכל נהדר והבעייה היחידה היא האטרקטיביות האלקטורלית של הנבחרים. אני לא מזלזל בזה כמובן, אבל החזות אינה חזות הכל. למפלגה קטנה כמו מרצ יש ערך רק אם היא משמיעה קול ערכי החוזר ומציג אלטרנטיבה. מנהל תקין חשוב (על זה מסכימים הן בוגי יעלון והן אבי גבאי). זכויות פרט וזכויות חברתיות חשובות–יש לכך מתנגדים, אבל גם תומכים רבים בכל המפלגות. הייעוד של מרצ הוא להוביל את המאבק על סיום הכיבוש. המאבק הזה נשאר במידה רבה נחלתם של חברי הכנסת הערביים—אלה שלא צריך להקשיב להם. מרצ הייתה צריכה להיות שם. היא הייתה שם בערבון מוגבל.
נכון, זכויות אדם הן עניין קריטי לדמוקרטיה. הבעיה היא שמדינת ישראל שוללת זכויות מחלק גדול מבני האדם הנמצאים בשליטתה. לא מדובר בהפלייה לרעה של קבוצות מיעוט כאלה ואחרות, בעניין ספציפי כלשהו. מדובר בשלילה מסיבית של זכויות אדם מן הפלסטינים שבשליטתנו—הזכות להצביע, הזכות לנוע בחופשיות, הזכות לייצוג הולם, הזכות לשירותי בריאות ורווחה, הזכות לחיים של כבוד. השלילה הזאת, צריך להזכיר, אינה עניין זמני. היא חלק מהוויית חיינו, ממה שנראה לנו נורמלי, כבר למעלה מחמישים שנה. הכיבוש, במילים אחרות, אינו רק בעייה של מיקום הגבול, או אופי ההסדר המדיני של ישראל עם שכנותיה. הוא מטיל ספק ביומרה הישראלית להיות חברה דמוקרטית וליברלית. מדינה דמוקרטית אינה יכולה לשלול זכויות אדם מקבוצה לאומית גדולה, פשוט משום שיש לה היכולת לעשות זאת. לשוללי הזכויות יש תמיד סיבות. אלה אף פעם לא סיבות טובות.
אני מבין שפתרון הבעייה הזאת אינו פשוט, אבל לא פשוט זה לא בלתי-אפשרי. כל אדם שמאמין בשוויון ובזכויות אדם מבין שסיום הכיבוש הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה. כל עוד לא נפתרה הבעייה הזאת, ששווה להשקיע בה משאבים ולקחת למענה סיכונים (הסיכונים באי-עשייה גדולים הרבה יותר), אנחנו משולים לאדם המטפל בחולה במחלה אנושה באמצעות התעמלות. חשוב להתעמל. זה לא פותר את הבעיה. האם קל לפתור את הבעיה האמיתית? לא. האם זה פופולארי? כנראה שלא. קל ונעים יותר להדחיק. בציבוריות הישראלית מדחיקים: אין פרטנר, זאת לא שעת כושר, תבואו מחר. מתי? כשיהיה מאוחר מידי. תפקידה של מפלגה כמו מרצ היה להיות הקול התובע להפסיק להדחיק. מרצ צריכה הייתה להתמקד במאבק זכויות האדם הזה, שבו אין לה מתחרים. היה עליה להציע ולחזור ולהציע תכניות להסדר (ההנחה שאין מה לעשות היא ערכית, לא פרגמטית). היה עליה להתריע, למחות, להדיר שינה. אני חושש שמרצ ויתרה על התפקיד הזה. כמובן, כמובן היא בעד סוף הכיבוש, אבל איכשהו באג'נדה הפוליטית שלה, כמו בזו של כל המפלגות בישראל, זה נדחק לשוליים תחת כותרת ה"לא-רלוונטי-כרגע".
אני חושב שזאת טעות—ערכית ופוליטית. מצביעי מפלגות גדולות בוחרים בהן לא פעם "טקטית": הם מקווים שתגענה לשילטון ותשפענה על המציאות מן הכיסא. הם מניחים ריבוי דעות במפלגה ואפילו בונים עליו (אינטרסים שונים יזכו למענה). מפלגות קטנות נבנות על הזדהות. כיוון שהן ממילא תשבנה באופוזיציה, ההצבעה נעשית מתוך הזדהות עם האג'נדה שלהן. איזו אג'נדה? מגזרית או ערכית. לעתים הבוחרים מצביעים בשביל מי שישמיע את קולו של מגזר. לעתים הם מצביעים עבור תפיסת עולם קוהרנטית שהם שותפים לה. מרצ לא צריכה להיות מפלגה הנבנית על אג'נדה מגזרית. נכון שהאג'נדה הזאת היא מבוססת ערכים, אבל כפי שטענתי, הערכים הללו, ללא מתן זכויות לפלסטינים, הם ערכים בערבון מוגבל ביותר. בדרכה המינורית השתתפה מרצ בהגחכת "אכיבוש", בתחושה ששלילת הזכויות המתמשכת של הפלסטינים היא משהו שולי, משהו שאין לו באמת פתרון; שזה יכול לחכות. אני חייב לציין שאני לא משוכנע שהמועמדים שנדחקו מן החמישיה הפותחת היו משנים את הדרך. ההחלטה איזו מפלגה מרצ רוצה להיות היא החלטה ערכית מנהיגותית, לא (או לא רק) עניין פרסונלי. מרצ לא ממש שינתה את הפרצופים. זה לא סוף העולם. היא צריכה לשנות את הדרך.
הבלוג של אביעד קליינברג 