ג'ורדן פיטרסון ומלחמתו בפי סי

לג'ורדן פיטרסון קרה משהו שקורה רק לאקדמאים מעטים. הוא הפך מאיש אקדמיה "סולידי", שמפרסם ספרים ומאמרים בעיקר ליודעי ח"ן, לידוען ולמעין גורו, שיש לו קהל מעריצים גדול. למהפך הזה, שיש לו יתרונות רבים (כסף, מעמד, השפעה) יש גם חסרונות. הקהל החדש, קהל של לא-מומחים, דורש סחורה חדשה. אין לו סבלנות ופנאי לטיעונים מורכבים מידי. הוא מחפש ריגוש וטיעונים פשוטים, גורפים. בהדרגה החל פיטרסון לספק אותם. ספרו האחרון, 12 חוקים לחיים, הוא ביטוי לתהליך שעבר. פיטרסון מציע ספר הדרכה פופולארי המדבר בשפתם של המדריכים הרבים הנכתבים לאנשי עסקים. זהו ספר הכתוב מלכתחילה כ"תקציר מנהלים", לאנשים שאין להם זמן למורכבות. הכללים המופיעים בו מבטאים בצורה פשוטה-פשטנית את תפיסת העולם של פיטרסון, שילוב של ביולוגיזם (בני אדם אינם קטגוריה נפרדת; הם בעלי חיים המצייתים לכללים הביולוגיים שלהם כפופים בעלי חיים אחרים) ושמרנות אינדיווידואליסטית (קחו אחריות על חייכם; תפסיקו לילל ולמצוא אשמים לכישלונותיכם). כשלעצמו, אין בכך רע. אם יש לאדם קהל, סביר והגיוני שירצה לדבר בשפה שהקהל הזה מבין. הרעיונות שפיטרסון מציע הם רעיונותיו משכבר, שעברו הפשטה, ולא רעיונות שהומצאו למען "ההמון". לזכותו של פיטרסון ייאמר, שהוא רציונליסט המדבר בטיעונים ולא דמגוג הפונה אל הרגש. אפשר לטעון שחלק מן הטיעונים פשטניים; אי אפשר לטעון שהם גיבוב של שטויות. יש לא מעט גורואים המתפרנסים במודע מייצור הבלים פופוליסטיים; פיטרסון אינו אחד מהם. יש משהו מרענן בהיעדר הסנטימנטליות של פיטרסון. הוא אינו מנפנף בדגלי הזהות (מה שאתם זה נהדר), אינו מבטיח אושר ועושר מעבר לפינה ואינו פוטר מאחריות. מבחינות מסויימות אפשר לטעון שהוא משחזר את תפיסת העולם הסטואית: בני אדם נולדים לתוך עולם מציאות מסויים (מה שנתן להם "הטבע" על פי הסטואיקנים; הביולוגיה על פי פיטרסון). השאלה אם עולם המציאות הזה "הוגן" או לא אינה רלוונטית. המציאות היא מה שיש והכחשות לא תועלנה. אבל כמו הסטואיקנים, פיטרסון מאמין שהיותנו תוצר של נסיבות מסויימות אינה פוטרת אותנו מאחריות. איש המעלה עושה את המיטב עם הקלפים שחולקו לו ומשתדל להפוך את עצמו לאדם הטוב ביותר שהוא יכול להיות. לא תמיד יהיו לזה השלכות בעולם. יכול להיות שלא תהפכו למצליחנים—עניין זה תלוי ב"בנק" המחלק לנו קלפים והזדמנויות—אבל פנימית אין מניעה שתהיו אנשים טובים, אנשים הרואים את העולם נכוחה. ופועלים בתוכו בצורה מוסרית.

תפיסת העולם המורכבת הזאת מעניינת פחות את מעריציו של פיטרסון ממשהו אחר—מורכב הרבה פחות. בעיניי מעריציו, פיטרסון הוא קודם כל אביר השמרנות—אדם היודע להשיב, או בצורה הבומבסטית שבה זה מוצג ביוטיוב, "לפרק", "להרוס", "לכתוש" את נציגיו של הפוליטיקלי קורקט. האופנה הזאת, המבוססת על האשמת האחר בחוסר רגישות והתנשאות, הצליחה להמאיס את עצמה על רבים. היא נתפסת, במידה רבה של צדק, כצדקנית וכצבועה. חסידי פוליטיקת הזהויות מרבים מידי להתייחס לגופו של הטוען (אתה גבר לבן, מנצל ומדכא) ולא לטיעון. השאלה החשובה בעיניהם אינה אם הטענה המושמעת מבוססת לוגית ואמפירית, אלא אם היא מתיישבת עם תפיסת עולמם. תפיסה זו מוצגת כצדק המוחלט, חסר הפניות והיחיד. מי שאינו חוזר על עיקרי האמונה של האורתודוקסיה הליברלית הוא כופר בעיקר ויש להוקיע אותו או לחסל אותו—לפחות סמלית. פיטרסון התייצב, בתחילה תוך סיכון עצמי, וכעת כשהוא עטוף בשריון המגן של הפופולאריות שלו, בצורה יותר מכנית, כנגד צורת הטיעון הזאת. אנשים נשבים בקסם ההתגוששות. הקרב, התשובות הניצחות-לכאורה, הסירוב להישבר תחת הלחץ—כל אלה קוסמים להם הרבה יותר מן התוכן הפוזיטיבי של דבריו.

אפשר להסתפק בזה. השואו טוב. השואו מוכר. הגיבור החדש "סותם את הפה" לרעים. מצוין. אבל דווקא משום שפיטרסון הוא איש של טיעונים ולא של צרחות, "אתה-מדבר?-אתה-פי-אלף-יותר-גרוע!" ראוי להשיב ולו בקצרה לטענה מרכזית שלו. למי שמכיר את ההיסטוריה האינטלקטואלית של המערב במאה השנים האחרונות, פיטרסון משתלב בוויכוח על היחסים בין טבע לתרבות. הויכוח הזה מתנהל גם כיום. מצד אחד חסידי הפוסט-מודרניזם הכופרים ב"מהותנות". הם טוענים שבני אדם נעשים מי שהם בשל הלחצים שמפעילה עליהם החברה. החברה הזאת הייתה מוטה ומעוותת. אם נשנה את הדרך שבה היא מעבירה לנו "הוראות הפעלה" נשנה לא רק את המציאות, אלא גם את אופי האדם, או את האופי הלאומי, או את האופי המגדרי. ה"אופי"—מערכת ההפעלה המנטלית שלנו—אינו נתון מראש. הוא ניתן לשינוי. מן העבר האחר עומדים אלה הסבורים שקיים אופי, אנושי, זכרי ונקבי, "יהודי-נוצרי" או מוסלמי. אנחנו יכולים לפעול בתוך קווי המתאר של האופי הזה, אבל לא לשנות אותו בתכלית. Boys will be boys.

הטענה שפיטרסון מייצג (הוא בשום פנים ואופן אינו היחיד) אינה מופרכת. הניסיון להעלים את הביולוגיה הוא מגוחך (אנחנו גם הכימיה והפיזיקה שלנו, לא רק "הנפש" הנוחה להתרשם מן "השיח" השליט). מאידך גיסא, דומה שהתפיסה הזאת, שנועדה לתקן את סטיית הציר הפוסט-מודרנית, מביאה את פיטרסון לסטייה משלו. קחו לדוגמא את הטענה שגם בחברות שוויוניות יחסית, נשים נוטות יותר לבחור במקצועות "נשיים" ולטפל יותר בילדים. לכאורה זוהי ראייה לקיומו של אופי נשי. אבל את הטענה הזאת צריך לבדוק לא ביחס לגברים (יותר נשים מגברים יבחרו במקצועות "נשיים" שבהם מרוויחים פחות ומקבלים פחות כוח), אלא ביחס לעבר. במבט היסטורי מהיר יתברר שבעבר נשים לא עסקו כלל בשורה שלמה של עיסוקים ואילו היום הן מיוצגות בהם ברמה הולכת וגוברת. זה לא מתיישב עם הנחת האופי. אם תתן לאריה חציר, הוא לא יאכל יותר חציר גם אם החציר יינתן בשפע. מבט נוסף יגלה שעיסוקים רבים נאסרו על נשים ושהחברה הפעילה לחץ גדול כדי לתעל אותן לעיסוקים שהניבו רווחים למערכת כוח המעניקה יתרונות לגברים. והנה בכל מקום שבו בוטלו האיסורים הללו, חלה עלייה דרמטית במספר הנשים העוסקים במה שנאסר עליהן בעבר. האם הגענו לשוויון? לא. האם ייתכן שגם בתנאי היעדר הגבלות תרבותיו וחוקיות, לא נגיע אליו? ייתכן. אבל במקום למהר להניח שמשהו באופי היהודי לא מתיישב עם צבאיות, שנשים לא מסוגלות לעשות מדע, שצוענים לא מסוגלים להתיישב ישיבת קבע ושגברים לא מסוגלים להחליף חיתול, צריך לוודא שלכולם נתנה ההזדמנות.

זה לא אומר שצריך לכפות על גברים או נשים לנהוג על פי איזה חזון שמנוגד לרצונם. פיטרסון, כמו הוגים שמרנים אחרים, מרבה להזכיר את הנסיונות האוטופיים לשנות את הטבע האנושי (הקומוניזם בעיקר) כמקור לזוועות ולדיכוי חסר תקדים, אבל הוא מתעלם מן העובדה שהוא עצמו חי בחברה שהפעילה בהצלחה מהלך של שינוי תרבותי ואפילו אישי, ללא שפיכות דמים וללא דיכוי. שכן החברה הפתוחה הליברלית אינה "טבעית" או אורגנית יותר מן הסיוט הסטליניסטי. היא גם אינה טבעית או אורגנית פחות מחברות שמרניות. חברות אנושיות אינן "אורגניות" או "טבעיות". הן מאמץ לייצר חברה "מתפקדת" על פי עקרונות ששום לובסטר-נמר-קוף לא היה מבין. שכן יש תרבות ויש חשיבות לתרבות. חשוב מזה, אנחנו יכולים ללמוד להתנהג בשונה מפרימאטים, כפי שאנחנו יכולים ללמוד להתלבש (אף חיה לא עושה זאת) או להתאפק מאונס, מרצח ומשוד, גם כאשר אין לכך הצדקה הישרדותית. מה שהפך את החברות הטוטאליטריות לנוראות לא היה הרצון לפעול כנגד הטבע בשם חזון תרבותי, אלא החזון התרבותי שבו האמינו והאמצעים שנקטו כדי להגשימו.

כתופעה פיטרסון הוא אפוא דבר והיפוכו. כגורו תקשורתי הוא בדרן. הוא מעודד אי-חשיבה ומחיאות כפיים רפלקסיביות, נטולות רפלקסיה. כאינטלקטואל—ופיטרסון הוא אכן אינטלקטואל– הוא קורא לחשיבה ביקורתית. כשאני חושב ביקורתית, לא אחת אני מוצא את עצמי חולק על פיטרסון.