כחול ולבן זה הצבע שלי. זאת לא המפלגה שלי. הבעיות שלי עם המפלגה החדשה מתחילות עם תפיסת העולם המתנחלית של בוגי יעלון וממשיכות ברתיעה עקרונית מפלגות מרכז מטושטשות צבע ומעורפלות אידיאולוגיה. יש לי עוד בעיות—פרסונליות, אירגוניות ומבניות—עם יציר הכלאיים החדש. כחול לבן היא מפלגת ימין. היא מפלגת ימין שפויה. זה הופך אותה לאלטרנטיבה מועדפת בעיניי. אני כנראה לא אצביע עבורה, אבל אני רוצה בהצלחתה.
למה אני, כאיש שמאל, רוצה בהצלחתה של מפלגת ימין? בגלל האלטרנטיבה. כי התרבות השילטונית-פוליטית-חברתית שמוביל בנימין נתניהו מפחידה אותי. זה לא עניין אידיאולוגי. אני לא שותף לגירסת נתניהו לקיר הברזל של ז'בוטינסקי (לומר לא עד שהצד השני יישבר). אני לא שותף לחבירה של נתניהו עם הימין הקיצוני בארצות שונות, אבל איני מטיל ספק בלגיטימיות הפוליטית של דרכו המדינית, שאינה דרכי. אני חולק עליו; אני חושב שבטווח הארוך מדיניותו הוא רעה ומזיקה, אבל אני צריך להודות שלעת עתה יש לו הצלחות. חלק מנבואות הזעם שלי ושל שותפי לתפיסת העולם לא התגשמו. אולי עוד יתגשמו, כפי שאני חושש. אולי לא.
מאידך גיסא, את הנזק החמור שמסב נתניהו לדמוקרטיה, לחברה, הישראלית אפשר לראות גם בעין בלתי מזויינת ברוח הנבואה. בעיקר מאז הבחירות האחרונות, שבהן זכה, כנגד כל הציפיות, נתניהו שיכור כוח. המהלכים שהוא מוביל מעידים על היעדר גמור של ערכיי יסוד, כולל הערכים שנתניהו עצמו מאמין בהם לכאורה. נתניהו שיכנע את עצמו שהמדינה זה הוא, שבשיקלול הבעד והנגד הפוליטיים-חברתיים יש יתרון כל כך גדול להמשך אחיזתו בהגה, שאין שום חשיבות לכללי הנהיגה. כל עוד הוא הנהג, זה בסדר לנהוג בכל צד של הכביש שייבחר, בכל מהירות שיבחר, לעבור רמזורים אדומים, לכתוב מסרונים תוך כדי נהיגה, להדליק אורות גבוהים בלילה תוך התעלמות מנהגים אחרים, לנסוע נגד כיוון התנועה. כל עוד הוא הנהג, הוא יכול להתעלם מתמרורים, להתעלם מנוריות אזהרה, לדלג על טיפולים, למלא במכל כל דלק שייראה לו. האוטו נוסע, מזגזג מצד לצד, מסכן אחרים; המכונית חורקת, עשן עולה מן המנוע. כל זה לא חשוב. העיקר שנתניהו ("הימין") הוא הנוהג. תסמכו עליו. הוא כנראה יודע מה הוא עושה.
אין ספק שנתניהו יודע מה הוא עושה. הוא מצפצף על כללי האתיקה (זה נתניהו! תנו לו לקבל מתנות להסתבך בשוחד ובספק-שוחד). הוא מסית חלקים מן החברה נגד חלקים אחרים; הוא עוסק בדה-לגיטימציה שיטתית של שילטון החוק; הוא מחזיק בתיקים כדי לרכז סמכויות; הוא כורת בריתות פוליטיות מפוקפקות, ולאחרונה העניק לגיטימציה מלאה לכהניסטים—כל זה למען המשך שילטונו, שבעיניו ובעיניי חלק מן השוטים שבחסידיו הוא התנאי החשוב ביותר לשלום ישראל. החסידים לוקים במקרה חמור במיוחד של חשיבה ברוורס. פה ושם יש להם ערכים. יש כשר וטרף. אבל מערכות הערכים הללו קורסות אל מול הכלל המקודש—אם זה נתניהו, זה כשר; נתניהו בכל מחיר.
והמחיר הולך ומאמיר. כי העקרונות והכללים שנהרסו לא ישובו מאליהם כשנתניהו יפרוש. לכאורה מה שמותר לנתניהו אסור לסתם שור. למעשה משנקבע כי אין דין ואין דיין, הופכת האנטי-שיטה לשיטה. הכל מותר. החוק הוא מטרד. הדמוקרטיה היא מטרד. הפוליטיקה נועדה לשרת את הבוס. ההסתה היא לגיטימית. דרך הפירצה בחומה, שנועדה לשרת את האריה (לא דרעי), ייכנסו גם התנים והשועלים. למעשה לא ברור שהראשון להיכנס היה אריה. הוא נראה יותר כמו צבוע.
הנזק שנתניהו גורם לחברה הישראלית הוא אדיר. אם ינצח בבחירות הקרובות הוא יגדל כפליים. זה לא ניצחון הימין. זה נצחון הביביזם—ניצחון הציניות, הבוז, לא רק לדמוקרטיה, אלא גם לחברה מתוקנת (קשה לחשוב על אדם שבז יותר לא רק למתנגדיו, אלא גם לתומכיו, מנתניהו). זאת תהיה הראייה שהכל הולך. וכשהכל הולך, הכל הולך לעזאזל.
האיחוד בין חוסן ליש עתיד הוא מהלך חשוב. לא זו בלבד שהוא מאפשר לחשוב על החלפת השילטון—מחשבה שנראתה מופרכת עד לא מזמן—הוא גם מצמצם את הנזק האפשרי שהיה ליעלון ולהאוזר (אני לא משוכנע שיועז הנדל מסוכן) במפלגת חוסן. בתוך התערובת שנוצרה השפעתם תפחת. זה טוב. האם מפלגת כחול לבן היא כוס התה שלי? כפי שאמרתי בפתיחת דבריי, היא לא. האם אתן לה את קולי? כנראה שלא. אבל אני לא הבעייה, כי הקול שלי ממילא ילך נגד ביבי. אם היווצרות המפלגה הזאת תגדיל את מספר האנשים שיצטרפו להצבעה נגד ביבי, אנשים שיעשו זאת משום שהם סבורים שקולם עשוי להכריע במהלך של הפלתו, הרווחנו כולנו. ומה יהיה אחר כך? אם גנץ ייבחר, האם הוא יהיה ראש ממשלה מושלם? כנראה שלא. האם המפלגה החדשה לא תחרוק? כנראה שכן. האם יתחיל תהליך החלמה מן הביביזם, שבעקבותיו יבואו מפלגות מרכז, שמאל או ימין שלא תרצינה ולא תוכלנה להרוס את המכונית הישראלית? ללא ספק.
הבלוג של אביעד קליינברג 
דעתך כדעתי. עם זאת, יש לשאול אם הנורמות, אליהן הורגל הציבור הישראלי בשנים האחרונות, לא תמשכנה גם תחת שלטון אחר, בבחינת “שמור לי ואשמור לך”. גם השאלות האתיות, הנוגעות להיבחרו של טראמפ ולשלטונו כנשיא ארה”ב, ודאי משפיעות על דעת הקהל בארץ. התפיסה שכל דאלים גבר פושה בחלקים נרחבים בעולם, ומטעמים אינטרסנטיים ואחרים ישראל לא תוכל, תחת כל משטר שהוא, להתנתק מכך. למרות שאינך מצדד בנתניהו, אתה כותב “איני מטיל ספק בלגיטימיות הפוליטית של דרכו המדינית”, ונדמה לי שכאן הוא פעל רבות, למשל בחיזוק הקשרים עם העולם, כולל עם ערב הסעודית והאמירויות, שלא לדבר על הגברת כוחה הצבאי של ישראל. אם כך, השאלה שצריכה להישאל איננה עוסקת בהכרֵחַ בדמותה המוסרית של ישראל, אלא ביכולתה להתקיים בעולם שערכיו נשענים על “תפוס כפי יכולתך”…
אהבתיאהבתי
מסכים עם כל מילה. ומודה שבעצמי שקלתי לתת את קולי ליצור הכלאיים המוזר הזה, רק כדי להגדיל את הסיכוי למהפך, אבל יש במפלגה הזו יותר מדי אישים בעמדות השפעה שדעותיהם רחוקות משלי כמזרח ממערב, ולגבי האוחזים בהגה – יש לי רתיעה עקרונית מהצבעה למנהיגים חסרי עמדות ברורות.
השאלה היא מה כן? לא מסוגל להצביע גבאי, איך שלא מסובבים את זה, מדובר באיש ימין שחירב את המפלגה. אפילו תמיכה בשתי מדינות לשני עמים אי אפשר לחלוב מהמפלגה בדמותו. זנדברג? כמו שאברמוביץ אמר, כנראה שמרץ גדולה עליה.
זאת הבעיה כיום של מצביעי השמאל, שאפילו את הבית שלהם כבר קשה לזהות.
אהבתיאהבתי
האמת היא שכתבי האישום נגד ביבי לא עשו עלי רושם מושחת עד שהתפרסמה הטענה של ניסיון פגיעה באשתו של בנט דרך וואלה. לטעמי יריב פוליטי צריך לדעת שהשלטון לא מנצל את כוחו לפגוע בו אישית באופן בלתי הוגן. סיגרים ושמפניות או דיבורים עם מו"ל עיתון (בשעה שמעבירים חוק לטובת אותו המו"ל ואין פוצה פה ומפצפץ) הם לא סיבה להפיל ראש ממשלה.
לטעמי עדיף שמנדלבליט יסיים את הסיפור כדי שהתמונה תהיה ברורה: יש כתבי אישום או לא, ועל מה? כך ביבי ירגע ויוכל לקבל החלטות באופן רגוע שאולי יחסוך לנו את הפרסה של משפט נגדו (במקרה שיהיה כתב אישום)
אהבתיאהבתי