אולי לא צודקים, אבל בהחלט צדקנים

במוסף לשבת של ידיעות אחרונות התראיינו שקד ובנט ליובל קרני ומורן אזולאי. בתמונה הנלווה, בנט חצי צעד קדימה, לבוש בחליפה לא הכי הכי. פניו המלאות זחוחות כרגיל, הפה פתוח במקצת באחד מן החיוכים הקבועים שלו. איילת שקד במכנסיים שאינם מחמיאים לה ובחולצה. אני מניח שהלבוש הלא ממש שיק של הזוג הוא מכוון. שקד יפה מידי בשביל המגזר. בנט עשיר מידי. שקד מקפידה לא לזהור; בנט מקפיד להיראות כמו פקיד בחליפת בגיר ולא כמו טייקון בחליפת ארמני. חצי צעד מאחורי בנט, שקד עוטה מבט מיוסר על פניה. שום חיוך. היא מוכרת דימוי של נחישות וקיצוניות, שרק הן יכולות להצדיק את חילוניותה הסוררת. חיוכים זה לחננות (בנט כאמור מוכר את עצמו כחננה מבני עקיבא, על אף שהוא פחות ילד טוב ירושלים ממה שהוא מוכר). כמו עמיתה להנהגת הימין החדש, גם שקד שלובת ידיים, אבל כפות ידיה מונחות ברוגע על זרועותיה; אצבעות כף ידו הימנית של בנט מתוחות מתחת לזרועו השמאלית, מבטאות איזה מתח פנימי שקשה למצוא אצל שותפתו מבורזלת העצבים.

הראיון הוא תרגיל מעניין בצדקנות. איך מסבירים השניים את העובדה שנטשו רגע לפני הבחירות את מפלגתם והקימו מפלגה מתחרה? הייתם מצפים שזה קצת ינער אותם מזחיחותם. טעות. לשניים ולזחיחות שלום. נפתלי ואיילת לא עשו כל רע. ההפך הוא נכון. הם עבדו קשה לפני הבחירות: "כל אחד מאיתנו כיתת את רגליו במשך חצי שנה, ופקד עשרות אלפי אנשים. התאמצנו להגיע לאן שהגענו. הוא [הרב פרץ] קיבל את המפלגה הזאת ביום אחד". המאזין התמים יכול היה לחשוב שבנט ושקד עשו עבודות צדקה לשם שמיים, הקימו מפלגה ומסרו אותה לידיד בטלן שאפילו תודה לא אומר. המציאות היא כמובן אחרת. השניים עמדו בראש המפלגה, עשו לביתם וברגע מסויים החליטו לעשות אקזיט עם חצי מהבית, ועוד רגע לפני הבחירות. אבל המציאות הפוליטית לא מעניינת את בנט-שקד. עיניהם נשואות למרום. כל מה שעשו עשו לשם שמים ("כשאנחנו נמנע את הדחפורים בדולב ובעופרה, אז כולם יבינו"). עד אז הם נוטלים על עצמם תענית חרפות: "קבענו לעצמנו כלל: לא נתקוף את הבית היהודי. נקודה". כלומר לא זו בלבד שאין להם על מה להתנצל, הם ממהרים למלא את תפקיד הנעלבים ואינם עולבים. קידוש השם ממש.

ומה בדבר ההשתלטות של עוצמה יהודית על הבית היהודי? אז ככה: ראשית מבהירה שקד שבסך הכל מדובר על "איזה בלוק טכני". היא דווקא לא נבהלת מגזען אלים כמו בן ארי. הוא "כבר היה חבר כנסת והשמים לא נפלו…ישראל היא דמוקרטיה מאד חזקה [ולכן]…אנחנו יכולים להכיל קצוות בימין ובשמאל". אולי מדויק יותר לומר שישראל של בנט-שקד יכולה להכיל קצוות בימין וביותר ימין וביותר ימין (בעדה חיפה ובעדה בעדה חיפה, אם לצטט את חסן נסראללה). בנט מבהיר שאין כמובן שום מניעה להסתמך על הקצה הימני, פסיכי ככל שיהיה. לגנץ לעומת זאת "אין מסלול לראשות הממשלה, אפילו דמיוני, אלא אם כן המפלגות הערביות ימליצו עליו". כאן מגיע דמיונם של שר החינוך ושרת המשפטים לקצה גבול יכולתו. להסתמך על המלצה של ערבים (ערבים!)? נו באמת.

"ומה יהיה אם נתניהו יקבל את תכנית טראמפ לאחר הבחירות בישראל ויסכים לעקירה, תישארו בממשלה?" שואלים המראיינים. עיני הצמד מזדגגות. לדבר עם ערבים? לעקור (לא ברור מה עוקרים, שכן המראיינים מבועתים מעצם האפשרות לומר את המילים המפורשות)? רגע של היסוס ולאחריו הצדקנות, אותה תרופת פלא בית-יהודית-ימין-חדשית מכנסת לפעולה: "אני רוצה שלום לא פחות מהשמאל!" מכריז שר החינוך, "אבל הדרך להגיע לשלום זו לא הדרך הגנצאית הוותרנית, החלשה, זו שפוחדת להתעמת ולהכריע את האויב. הדרך הגנצאית מחפשת תיקו הומני (!) במאבק. אני מחפש הכרעה. אם יתנו לי להיות שר הביטחון אחזיר את צה"ל להיות קטלני ומנצח."

הדרך של בנט לשלום היא אפוא המלחמה! לא שטויות הומניות אה לה גנץ, אלא ניצחון קטלני מדמם, very rare. הבו לנו גוויות (מנין הגוויות של גנץ לא הרווה, כפי שנראה לאלתר, את צמאון הדמים של בנט). רגע, תוהים המראיינים: "גנץ כבר אזרח כמה שנים ואתה חבר קבינט באותן השנים. אין לך אחריות?". בנט נדהם מהרעיון המוזר שיש לו אחריות. אחריות? השתגעתם? "הם" [בוגי וגנץ האחראים] "ירו פצצות על חול. כל הקו הלפלפי וההומני (שוב פיחס!) שלהם הוביל אותנו לכל הכישלונות הבלתי נגמרים." חבל שגנץ ובוגי היו שר הביטחון והרמטכ"ל בכל ממשלות הימין. אה לא היו? מוזר. אבל אלה זוטות. מה שחשוב זה שגנץ הוא (המילה מותזת שוב ושוב בבוז הולך וגובר) הומניסט: "חמאס חצוף יותר מתמיד בגלל תסמונת גנץ, תסמונת שפוחדת להתעמת, משדרת הומניות יתר (!) ואחר כך הוא מוציא סירטונים שהוא הרג ערבים." זה הרג ערבים זה? אפשר היה להרוג הרבה יותר! אז לסלק את ראש הממשלה שמינה את שני הנבלים ההומניסטים (בנימין נתניהו)? חלילה. לתמוך בו.

תענוג להיות ימני חדש. לא לנו, זאת אומרת, אבל לבנט ולשקד סבבה.