למי שכחנו להתחנחן הפעם

אם יש משהו ש"השמאל" שונא יותר מאשר את הימין זה את עצמו. הנכונות להלקאה עצמית היא בקרב השמאל סוג של תסביך עליונות. כל דבר בעולם קורה בגלל השמאל, בגלל שהשמאל, שהוא היחיד שיש לו יכולת לבחירה תבונית, שגה בעשיית החיינדאלע הנכון. לו רק התחנחן נכון (לחרדים, לערבים האנטי ציונים, למצביעי הליכוד) היה כובש את הלבבות ואז מגניב את ערכיו (המאוסים בעיניי המחונחנים) מבעד לדלת האחורית.

האפשרות שאנשים הצביעו לימין כי זאת השקפת עולמם ושהם מוכנים לשלם מחיר בעבור השקפת עולמם, אינה עולה על הדעת. השקפת עולם יש רק לשמאל. לאחרים יש רגשות ותסביכים. ולכן מקץ כל תבוסה בבחירות, מתחיל טקס ה"את מי פספסנו הפעם" (לפחות בבחירות האלה לא היה גרבוז שניתן להאשים). אשמנו, בגדנו. אנחנו בה בעת מגעילים ומתנשאים וגם במובן העמוק הו-כה-צודקים שקשה להתגבר על הסתירה. בואו נסטור לעצמנו ונכה על חזינו (או מוטב על החזה של איזה איש שמאל אחר, שבגללו שוב לא ניצחנו).

האפשרות, שאדם צריך לדבוק בתפיסת עולמו גם אם אינה פופולארית ולקבל את העובדה שהוא עשוי לא לזכות בניצחון, קשה כספחת. כן כן, לפעמים שום קריצות וחינחונים לא יעזרו. החיים קשים. לא הכל תלוי בכם. יש עולם, יש זרמים תרבותיים וחברתיים בכל העולם (כולם בעולם זזים ימינה; זה לא בגלל אבי גבאי), יש דמוגרפיה ויש פוליטיקה. הדרך לנצח אינה להתחנף ולהתחנחן. ערכים לא מוצאים חן בעיניי כולם. ככה זה. נאבקים. הדרך להמשיך היא להתאחד ולהתארגן, לשכנע ולהתאזר בסבלנות.