המאמר שלי בהארץ (31/5/19)

לכאורה, מ.ש.ל — מה שרצינו להוכיח: אותן שלוש אותיות המגיעות בסוף הוכחה מתמטית. המוכיח מניח את רגלו על צווארה של הבעיה המובסת השרועה לרגליו ומכריז: הבעיה נפתרה. ומה רצינו להוכיח? שהטענות לחייו של האל היו מוקדמות כמו הטענות למותו. ההפרכות הרבות של ההוכחות לקיום האל — שלא לדבר על אינספור הבעיות הלוגיות, המוסריות והפסיכולוגיות שמעוררת האמונה באלוהי אברהם, יצחק, יעקב, ישוע, פאולוס ומוחמד — הולידו לא רק מ.ש.ל אחד, אלא אלף מ.ש.לים.

לכאורה, אמרו בלבם הספקנים, מבקרי הדת לדורותיהם, את הבעיה הזאת כבר פתרנו. אלא שלאחר מעשה, תמיד מתעוררים מחדש ספקות; אם לא בלב המוכיחים, לפחות בלב המוכחים. כי הוכחות לוגיות ואמפיריות לחוד, והצימאון ליושב כלשהו במרומים לחוד. לא מ.ש.ל אפוא, מתעקשים המאמינים, ולא בן־בנו של מ.ש.ל. כי לכאורה הוכחתם, אבל בכתבי הקודש הרלוונטיים לדובר, נאמר ההפך: יש אלוהים, וחשוב לו שנקצוץ את עורלות זכרינו ביום השמיני ושלא נערב צמר בפשתן, למשל; והעולם נברא לפני פחות מ–6,000 שנה, למשל; וכל הצבא המצרי, שלא נותר בו בן בכור אחד, טבע בים סוף, למשל.

אמנם, כתבי הקודש אינם ראיה במובן הלוגי או האמפירי, אבל אבותינו האמינו (הם אמנם גם האמינו שהשמש סובבת סביב הארץ, אבל אלה זוטות). ומה שהיה טוב לאבותינו, צריך להיות טוב לנו. ואם לא טוב, לפחות יפה, ומלא ברוח יהודית כשרה, שהרי ללא ההיא שעמדה לאבותינו ולנו (היסטורית אמנם, לא בדיוק עמדה, ובכל דור ודור נאלצנו להסתדר לבד — אבל אלה זוטות), לא היינו מי שאנחנו ואולי לא היינו בכלל. מזל גדול, כך מתברר, שאבותינו לא היו חילונים. מ.ש.ל.

המתמודד עם הטענות הדתיות אפוף תחושה עזה של דז'ה־וו. יראי השמים, כאשר תענה אותם, כן ירבו וכן יפרצו. עינית אותם בעקרבים, ישיבו לך בצפרדעי מצרים. עינית אותם בשוטים, ישיבו לך בחסידים שוטים. אלוהים, ישובו ויאמרו, לא מת. והראיה? אנחנו מאמינים בו. למה דומה הדבר? למי שטוען כי הראיה לקיומם של קנטאורים היא העובדה שדורות על דורות של קנטאורופילים מאמינים בהם בכל נפשם ובכל מאודם. עד כדי כך. מה עושים אפוא? להלכה, אפשר היה למשוך כתפיים, ולהכריז שהוויכוח בין מאמינים ללא מאמינים הוא דיון סרק, כמו הוויכוח בין חובבי גלידה וניל לחובבי גלידת פונץ'־בננה. עניין של טעם וזהו. תאמין, אל תאמין — זבש"ך.

זה היה אפשרי לולא היו לדיון הזה השלכות מעשיות עמוקות ביותר על חיינו, ולולא הפכו טעמיהם של יראי השמים לרצף של דרישות ותביעות שעל פיהן נתבעים הלא־מאמינים לנהל חלקים נכבדים מחייהם — בשם הנימוס, בשם הסובלנות, בשם היידישקייט הקדוש ובשם שלמות הקואליציה. מעת לעת אין לאפיקורוס ברירה אפוא אלא לנהל מחדש את מה שרצינו להוכיח, להזכיר הפרכות שנשכחו ופירכות שהודחקו. מעת לעת צריך האפיקורוס לחזור ולהעלות באוב את טיעוניו למען החירות וההומניזם, שהרי אין זריזים כמאמינים לתבוע ממנו לוותר על חירויותיו בשם שמים. בעזרת השם, כידוע, אפשר לסדר לא מעט זכויות יתר לסוכניו המורשים של הקב"ה עלי אדמות.

לא אתייחס כאן למכלול הטענות הדתיות, המופיעות בספרי, מדריך לחילוני. ההוכחות לקיום האל נידונו פעמים רבות כל כך, שאין טעם לחזור כאן על ההפרכות. די להזכיר עניין אחד: המהלך שאותו אני מכנה "זריזות הידיים המטפיזית" של אנשי הדת. הטיעון הרווח ביותר כיום לקיום האל הוא שלא ייתכן שכל זה — העולם — נוצר במקרה. הבה נניח, לצורך העניין, שהעולם אכן נברא בידי כוח קוסמי כלשהו, ואינו תוצר של צירוף מקרים. הטריק הדתי הוא הזינוק המופלא בין הטענה הזאת — שישנו כוח קוסמי, שהוא הסיבה לכך שהעולם קיים כפי שהוא — לבין הטענה שהכוח הזה הוא ה', בשילוש הקדוש, או אללה; שהוא בעל אישיות המזכירה בצורה חשודה את האישיות האנושית; שיש לו אהובים ושנואים ("אהבתי אתכם אמר יהוה, ואמרתם במה אהבתנו; הלוא אח עשו ליעקב נאם יהוה, ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי"); ושמסיבותיו העלומות חשוב לו שלא נאכל שרימפס, או לחלופין חשוב לו שנאכל אותו על בשרו ודמו במהלך טקס המיסה או לחלופין שלא נשתה יין ולא נאכל חזיר. די להזכיר שאם הטענה ראשונה — כוח כלשהו ברא את העולם — מבוססת על טיעונים לוגיים, הרי שהטענה השנייה מבוססת כולה על "ההתגלות".

ההתגלות היא רגע שבו האל, אשר מסיבותיו העלומות בוחר בדרך כלל להסתתר מעיני בני אדם ומניח לרובם לחיות חיי בורות וטעות, נחשף בזהותו האמיתית: לא כוח קוסמי, אלא ה' אלוהיך אשר הוציאך מארץ מצרים. ולמי הוא נחשף? זו שאלה מורכבת. לא ברור מדוע אין החשיפה מתמדת וברורה לכל, כמו השמש והירח והכוכבים. מסיבות השמורות עמו בוחר האל להסתתר רוב הזמן מעיני רוב רובו של המין האנושי. אבל על פי המסורת היהודית היה רגע — מעמד הר סיני — שבו נחשף משהו מן הנוכחות האלוהית החמקמקה לעם ישראל כולו (עם לא גדול, בפינה לא חשובה במיוחד של העולם הנושב). על פי הנצרות, התגלה האל־שהיה־לאדם כישו מנצרת לרבים (אלפים?) ביהודה של המאה הראשונה לספירה, אולם בגלל החלטתו להתגלות ללא אותות ומופתים שיסבו אליו את תשומת הלב, רוב רואיו לא הבינו כלל כי הם חוזים באל. מי שראה והבין היו תלמידיו המעטים ואולי קבוצה קטנה של מאמינים, בעיקר לאחר שקם לתחייה אחרי צליבתו. על פי האסלאם ההתגלות היתה ליחיד, לנביא מוחמד, ומלכתחילה היתה מתווכת באמצעות המלאך גבריאל. מה שמאפיין את ההתגלות בשלוש הדתות האברהמיות הוא שהיא משרה בחווה החוויה תחושה של ביטחון מוחלט בקיומו, ואפילו בזהותו של הכוח העליון. הביטחון המוחלט הזה, שהוא בעיקרו מצב נפשי של החווים ולא השתכנעות לוגית, גורם להם לקבל מסרים שמועברים אליהם כדבר האל על ידי מתווכים. אפילו במעמד הר סיני, מבקש העם מן האל לאחר הישמע הדיבר הראשון, כי לא יעביר להם ישירות את מסריו — תשעת הדברות הנותרים — אלא דרך משה רבנו.

צפנים סתומים

אני מציע שנבחן את הטענה הזאת משני הבטים. ההבט הראשון הוא שאלת התוקף. מה משמעות ההתגלות מבחינת מי שלא חוו אותה בעצמם? ההבט השני הוא שאלת הפרשנות: למי מותר לפרש את תוכן המסרים שניתנו במהלך ההתגלות, בהנחה שמסרים אלו, מסיבה כלשהי, אינם מובנים מאליהם?

ראשית יש לתהות על התוקף שיש לשכנוע הפנימי של אלה שחוו את ההתגלות. האם שכנוע פנימי עמוק ניתן להעברה? העובדה שפלוני טוען כי אין לו יותר ספקות אין בה כדי לסלק את ספקותינו; ואם הסתלקו הספקות, הרי זה משום שאנחנו מאמינים לדובר ולא בשל תוקפה של החוויה כשלעצמה. החוויה של חווי ההתגלות, אינה ניתנת להעברה. השאלה אם אנחנו מוכנים להאמין לדובר תלויה במידה רבה במעמד שיש לו בחברה, ולא בתוכן דבריו. האם כיהודים נהיה מוכנים להאמין למי שיטען בפנינו שלפני אלפי שנים התגלה האל שיווה לכל ההודים? אלא סביר שהטענה הזאת תהפוך אותנו לעובדי שיווה. מדוע אפוא אנחנו מייחסים חשיבות לעדותם של חווי ההתגלות "שלנו"? כי קל לנו להאמין למסורת שלנו. בסיפורים שנכתבו מאות שנים אחרי האירוע הזה נאמר שעם שלם חווה התגלות? והלא באותם סיפורים נאמר גם שכל הצבא המצרי טבע בים. העובדה שזאת המסורת שלנו ושאנחנו מאמינים לאבותינו לא הופכת את הסיפור לראייה. אבותינו האמינו בכל מאודם שהארץ היא מרכז היקום. אז האמינו.

הנכונות להאמין לאדוני המסורת אינה קשורה לחוויית ההתגלות ואינה קיימת רק בקהילות דתיות. אנשים מאמינים לבעלי הסמכות בקהילותיהם. האמונה הזאת היא ביטוי לנכונות האנושית לקונפורמיזם. ההבדל הוא מקור הסמכות: בדתות ההתגלות המקור הזה הוא כתבי הקודש, חסרי המובן לקורא ההדיוט. כיוון שכתבי הקודש של שלוש הדתות האברהמיות הם "סגורים" (האל הפסיק לייצר התגלויות שראוי להפוך לכתבי קודש), קבעו הפרשנים המוסמכים בשלושתן כי בזמן אותה התגלות — שחלה בעבר הולך ומתרחק — נאמר כל מה שחשוב. כל מה שאומרים בעלי הסמכות הוא לטענתם פרשנות של כתבי ההתגלות, ולא יצירה חדשה. למעשה, סמכותם נובעת מהיותם פרשנים מוסמכים של אותה התגלות.

הפרשנות, אם כן, היא עניין מהותי ביותר. מבחינות מסוימות, היא מהותית יותר מהטקסט של כתבי הקודש. היא ורק היא מייצרת "מסורת". הנה אפוא שתי תהיות. מהם גבולות הפרשנות? עד כמה היא יכולה להתרחק מן המשמעות המילולית? ובאם הקירבה להתגלות מעניקה יתרון. אם חוויית ההתגלות היא קריטית, האם לא נכון לתת משקל עודף למעשיהם של חווי ההתגלות, משום שהם לכאורה זכו בה מכלי ראשון ובכל העוצמה?

התשובה היהודית לשאלה הראשונה היא חד־משמעית. לפרשנים מותר להבין מתוך הטקסטים כל דבר שעליו הם יכולים להסכים ביניהם. "'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל' (דברים י"ז, י"א); "אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין — שמע להם" (ספרי דברים קנ"ד, י"א).

השאלה השנייה מורכבת יותר, והתלמוד מציע לה תשובה נועזת מאוד. "אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: 'רבש"ע, מי מעכב על ידך?' אמר לו: 'אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות'. אמר לפניו: 'רבש"ע, הראהו לי'. אמר לו: 'חזור לאחוריך'. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיע [עקיבא] לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: 'רבי, מנין לך?' אמר להן: 'הלכה למשה מסיני'. נתיישבה דעתו [של משה]. חזר ובא לפני הקב"ה; אמר לפניו: 'רבש"ע, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?' אמר לו: 'שתוק; כך עלה במחשבה לפני'" (מנחות כ"ט, ב').

הסיפור הזה מציב את משה רבנו — האיש שדיבר עם אלוהים פנים אל פנים ואשר התורה קרויה על שמו, תורת משה — כמי שמנסה להבין את הדיון ההלכתי בבית מדרשו של רבי עקיבא. הוא חש כאחרון התלמידים: הוא אינו מבין דבר וחצי דבר. דעתו "מתיישבת" רק כאשר נקלע הדיון למבוי סתום, ועקיבא מכריז כי הסיבה להלכה מסוימת היא שזו ניתנה למשה בסיני. "הלכה למשה מסיני" היא דוגמה מובהקת לטקסט שאינו דורש יכולות אינטלקטואליות. הוא הועבר מפה לפה מאז שניתן למשה על ידי האל. משה מוצג לא רק כמי שנופל מעקיבא ביכולותיו היצירתיות — לדרוש תילי תילין של הלכות על כל קוץ וקוץ ("יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?") — אלא גם כמי שהדיון ההלכתי התרחק כל כך ממה שנודע לו מפי הגבורה, שהוא עצמו אינו מצליח להבינו ("ולא היה יודע מה הן אומרים").

מה אנחנו לומדים מהסיפור הזה? שהדרך שבה הבינו שדורות ראשונים (אלה הקרובים קרבה גדולה להתגלות) את התורה היא חלקית ואולי פשטנית. צרפו את התשובות לשתי הדילמות שהעלינו והנה לפניכם המתכון לכל דת: כתבי הקודש רק נראים כתובים בלשון בני אדם. למעשה הם צופן שרוב בני האדם אינם מבינים כלל. ללא הפרשנים המוסמכים, ההתגלות היא חסרת משמעות. הפרשנים אינם מעבירים מדור לדור את הפרשנות הנכונה, שניתנה למשה בסיני, מדור לדור. הם יכולים לגלות יצירתיות כמעט בלתי מוגבלת, לומר על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, ובעת הצורך לעשות לה' "הפרו תורתך", כלומר לוותר על פרשנות ולומר במפורש שמותר לשנות צווים מפורשים על פי שיקול דעתם של הפרשנים המוסמכים (ורק על פי שיקול דעתם). כל ניסיון של אחרים לתבוע שינוי, בשם השתנות הזמנים, בשם צרכים חברתיים ותרבותיים, בשם ערכי מוסר שהשתנו, נתקל בחומה בצורה של שומרי החומות. את התורה לא משנים.

אבל את התורה משנים כמובן. היהדות השתנתה שינוי רדיקלי. לא זו בלבד שחל קרע מהותי בין הדת הישראלית, שהיתה מרוכזת סביב בית המקדש ועבודת הקורבנות, לבין היהדות שנוצרה בעיקר בגלות, אלא ששינויים גדולים נוספים התחוללו בה במהלך הדורות: למשל תפוצתו ההדרגתית של התלמוד הבבלי והפיכתו למרכז חיי הרוח היהודיים או תפוצתן של קבלת הזוהר וקבלת האר"י — תורות סוד המבטאות תפיסה חדשה ורדיקלית של האלוהות או עליית החסידות, שהעבירה את מרכז הכובד מלימוד התורה לתיווך של הצדיק, במזרח אירופה. אחת הדוגמאות האחרונות ביותר לשינוי מהותי מעין אלה היא היווצרותה של היהדות החרדית־אורתודוקסית כתגובה להשכלה ולציונות. היהדות האורתודוקסית, שלידתה במזרח אירופה ובארץ והתפשטה גם ליוצאי ארצות האסלאם, מתאפיינת בסגירות לכל השפעה "זרה", בהחמרה דרמטית בקיום המצוות ובהחלת ההחמרה הזאת על כלל הקהילה ולא רק על תלמידי חכמים; בהיווצרות חברת הלומדים. זהו חידוש גדול. מעולם לא היתה קהילה יהודית שכל הגברים בה לומדים בישיבה ונמנעים ככל הניתן מעבודה. היהדות השתנתה ומשתנה. השאלה איננה אם ניתן לשנות (את היחס לנשים למשל). ניתן. השאלה היא אם אלה שיש להם הסמכות לשנות מעוניינים לעשות זאת. לא פעם הם אינם מעוניינים. יש להם שיקולים משלהם.

בשם היידישקייט

למה כל זה צריך להיות אכפת לנו, הלא־מאמינים? מותר לאנשים להאמין במה שירצו ולהטיל על עצמם מגבלות ואיסורים מפה ועד קצווי הארץ. ירצו — יאכלו, לא ירצו — לא יאכלו. רוצים להאמין במעמד סיני או בלידת הבתולין של ישו, או במסע הלילי של מוחמד ממכה לירושלים? יבושם להם. הבעיה היא שבמדינת ישראל לשיקוליהם הנפתלים והמעורפלים של הפרשנים, בעלי ההלכה, יש כוח, כוח שנתנה להם הרשות (החילונית, לפחות להלכה) להשפיע על חיי הקהילה כולה: מאמינים, מאמינים במקצת ולא מאמינים. במדינת ישראל חלקים משמעותיים של רשות הרבים אינם ניטרלים. הם מושפעים עמוקות משיקוליהם ומהחלטותיהם של אלה שרואים את עצמם ככפופים קודם כל לרשות התורה (כלומר, כפי שראינו, לאלה המדברים בשמה). מדינת ישראל מממנת שירותי נישואים וגירושים דתיים בלבד, היא מממנת מערך אדיר של מועצות דתיות, בתי כנסת, מקוואות וכוללים על חשבון הציבור, היא מעניקה סדרה של זכויות יתר לדתיים (למשל פטור בפועל משירות צבאי). מדינת ישראל מפעילה באמצעות הרבנות שירותי כשרות על חשבון הציבור. היא מאפשרת סדרה של הפרות של חוקי השוויון שלה בשם רגישות לרגישות הדתית.

השאלה המעניינת אינה מדוע הדתיים דורשים את כל אלה (הם דורשים כי הם יכולים), אלא מדוע הציבור הלא־דתי נענה לדרישות. אני בספק אם הסיבה היחידה היא יכולת המיקוח ("הסחטנות") של המפלגות הדתיות. דומה שישנה נכונות ישראלית רחבה בהרבה ל"הדתה" ממה שניתן להסביר באמצעות לשון המאזניים הדתית (שממילא כבר מזמן אינה לשון מאזניים, כי המפלגות הדתיות בישראל הן מפלגות ימין לכל דבר). החילונים בארץ אמנם אינם מאמינים בתורה מן השמים וממילא אינם חשים כפופים לסמכויות הדתיות, אבל הם נאחזים, מבולבלים, בכלים דתיים להגדרת זהותם. הם רוצים שמהגרים יתגיירו למשל (ועדיף גיור אורתודוקסי), לא כדי שיקבלו על עצמם עול תורה ומצוות, אלא כדי שיזדהו בבירור כחלק מן העם היהודי. יהודים חילונים בישראל מקבלים ברובם את עיקר האמונה הציוני הקובע שהיהודים הם עם ויהדות היא לא רק דת (רק לעמים הזכות להגדרה עצמית בטריטוריה ספציפית; לדתות יש זכות לחופש פולחן ולא לריבונות). הם סבורים שאפשר להיות יהודי טוב מבלי להאמין באלוהי ישראל ומבלי לקיים מצוות. מאידך גיסא הם חשים שחסרים להם שורשים וכשהם מסתכלים אחורה הם מגלים שבשנות היעדר הריבונות הארוכות ב"גלות", הדת היא שיצרה זהות יהודית. אי אפשר להיות יהודי בלי קצת דת, הם חשים. כמה דת? הרבה יותר מחילונים בתרבויות אחרות.

הציונים החילונים רוצים לאכול טרפות ולחלל שבתות, אבל בה בעת הם מוכנים לוותר על לא מעט מחירויותיהם ולהעניק זכויות יתר לדתיים בשם היידישקייט. יש בכך ביטוי לאי אמון עמוק במהפכה הציונית. העובדה שהיהודים הם עכשיו לאום בעל טריטוריה וריבונות (מה שאמור היה לרפא אותם מבעיות הזהות "הגלותיות") אינה בטוחה דיה בעיניהם. על כן, גם אם הם עצמם אוכלי טרפות ונבלות ומחללי שבת בפרהסיה, חשוב להם להותיר על כנה את אותה תערובת נפיצה של הפוליטי והדתי. ליתר ביטחון.

פוליסת הביטוח הלאומית הזאת היא שגויה ומסוכנת. היא שגויה כי כלל לא ברור אם האליטה הדתית היהודית שימרה את העם היהודי או, בהיסגרות ובנוקשות שלה, הפכה אותו לעם קטן כל כך. היא מסוכנת, כי לאליטה הדתית היהודית תפיסת עולם שאינה מתיישבת עם ערכי השוויון, החירות וכבוד האדם. עניין אחד הוא לתת לדתיים לחיות בשקט על פי תפיסותיהם. עניין אחר לחלוטין הוא לתת לאליטה הדתית ליהנות מזכויות יתר ולאפשר לה להחיל את עקרונות היעדר השוויון והיעדר החירות שלה, לא רק על אלה השותפים לתפיסת עולמה, אלא גם על אלה שאינם שותפים לה.

אשר ליכולתנו לשרוד כאומה, אם ניסיון העבר מלמד משהו, הוא מלמד שהדרך הטובה ביותר לשרוד היא באמצעות התאמה למציאות המשתנה. מנהיגי הדת היהודית ידעו זאת, וכפי שראינו השתנו עם הזמנים, בעודם טוענים כי דרכם היא דרך ישראל סבא. האומה הישראלית, ככל אומה, אינה זקוקה לקושאן משמים ובוודאי אינה זקוקה לנציגי השמים עלי אדמות. היא תשרוד אם ישררו בה צדק ומינהל תקין, ולא אם תתאים את עצמה לחזיונותיהם המשתנים (שתמיד איכשהו משרתים את עיניינם) של גדולי תורה למיניהם. ■

 

ספרו של פרופ' אביעד קליינברג, "מדריך לחילוני: איך לא להאמין בלי להתנצל", רואה אור בימים אלה

 

התפרסם במדור ״הקצה״ של מוסף סופשבוע של הארץ