עוצו עצה ותופר: 14 שנה להתנתקות

ארבע עשרה שנים חלפו מאז ההתנתקות. החכמה המקובלת בימין היא לטעון שההתנתקות הייתה כישלון גמור. לשיטת המתנחלים ודובריהם, ההתנתקות הייתה צעד מופרך שביצע אריאל שרון על מנת להסיח את הדעת מן החקירות הפליליות שאיימו עליו. השמאל מואשם בציניות שהימין (רק ביבי, בכל מחיר ביבי, חסינות לביבי, ביבי הוא מעל לחוק) מזועזע ממנה. על פי הגירסה הזאת, השמאל (או לפחות אמנון אברמוביץ') היה מוכן להעלים עין מן החשדות כדי לקדם את האובססיה שלו—פינוי בכל מחיר (ובמובן העמוק יותר, שנאה עצמית לא רציונלית, בגידה לתיאבון, נעיצת סכין בגב כדרך חיים).

התוצאה, כך אומרים לנו, הייתה מרה ועגומה. עזה לא הפכה לשוויץ כמובטח. החמאס שולט ברצועה, יורה רקטות ומפעיל מעת לעת טרור. כל זה עצוב מאד ומחייב חשבון נפש שמאלני (הימין כידוע מתקשה בחשבון, אבל דורש חמש יחידות מכל השאר). הגדילה לעשות בתחושת העצב יפעת (מתגנבת למחלקה הראשונה ברכבת בבלגיה ומרגישה כמו קורבן של רדיפות הנאצים) ארליך. במאמר שלה מיום ה' ה22 באוגוסט קוננה על המצב הקשה ברצועה ותבעה כי "לטובת תושבי הדרום ולטובת תושבי רצועת עזה [הקרובים עד מאד לליבה היהודי הרגיש] תיקח [ישראל] אחריות מלאה על רצועת עזה במקום לבנות עוד חומות." ובמילים אחרות: לא די להשיב את ההתנחלויות הקיקיוניות וחסרות הערך הביטחוני, כדי להפיס את דעת יפעת ארליך ואת רבניה תאבי הנדל"ן. צריך לחזור לעזה ולרפיח ולחאן יונס (להזכירכם, ישראל לא שלטה ברצועה גם לפני ההתנקות, אוטובוסים מתפוצצים וטילים היו גם קודם, והרבה יותר). עופר וינטר פנוי, כך נראה, למלחמת קודש. וגם אני פנוי, שהרי בבוא העת יוכרז שבגללי ובגלל שכמותי (ולא חלילה בגלל נטייתם של אנשי ימין לייחל לאיזו התפרצות אלימות קוסמית שתסדר מחדש את העולם) לא ממש הצלחנו.

נניח לרגע לשאלת באחריות על הכישלון הבא (אני מקבל את האשמה, אפשר לשחרר את יתר החשודים בערבות) האמנם הייתה ההתנתקות כישלון? בואו נסכים מראש שההתנתקות לא הביאה לשלום ולא הפכה את עזה לשוויץ של המזרח התיכון. האם היה סיכוי לתפנית רדיקלית כזאת בהתנהגותו של חמאס כתוצאה ממהלך חד צדדי? לא ממש. ובכן מדוע? מדוע ביצע אדריכל ההתנחלות את ההתנתקות? בואו נניח לשטות הקונספירטיבית (כעומק ההסתבכות כן עומק ההתנתקות). שרון יכול היה לקבל נקודות משרידי מחנה השלום על הרבה פחות מזה (להזכירכם, זהו מחנה מרוסק ש"מנהיגותו" חסרת האחריות של אהוד ברק מוטטה מבחינות רבות). פינוי אלי סיני, ניסנית, דוגית ואולי כפר דרום היה מספק.

שרון החליט לסגת מכל המובלעות בעזה בעיקר מסיבות טקטיות. ליישובים הללו לא היה שום הגיון כלכלי (רוב היהודים עבדו בשירות המדינה; את העבודה החקלאית עשו בעיקר פלסטינים ועובדים תאילנדים). הן לא הביאו שום תועלת ביטחונית. בניגוד לדימוי שהיכה שורש בזכות תועמלני הימין, אלה לא היו יישובי ספר שחצצו בין המרכז בישראל לחמאס. הם היו מובלעת מוקפת מכל עבר בטריטוריה פלסטינית, מובלעת שהגישה אליה נעשתה בציר אחד (פילדלפי), מסוכן ביותר, ודרשה השקעה אדירה בפעילות צבאית לכל נסיעה של ילדים בגוש קטיף לקייטנה. הנוכחות הישראלית בעזה הייתה ביזבוז גמור של משאבים. העובדה שצה"ל היה נוכח על ציר פילדלפי לא מנעה שיגור רקטות ופצמ"רים, וגם לא פעולות טרור. שרון לא חשב שחמאס יהפוך עם ההתנתקות לאירגון לאיכות הסביבה. כמו גנרל סביר, הוא קיצר קווי אספקה והסיג יחידות שמחירן רב משכרן. שרון לא רצה לנהל את עזה מבפנים (אף אחד לא להוט לקבל את התפקיד הזה). כמי שעשה זאת בעבר כאלוף פיקוד הדרום, הבין שרון שמדובר במאבק סיזיפי. מצליחים בגדול ואז הכל מתחיל מחדש. הדרך היחידה לפתור את הבעיות בעזה היא מדינית. שרון לא רצה בפתרון מדיני. הוא רצה בהכלה. מבצעים תקופתיים בעזה היו חלק מן התפיסה. המבצעים לא פותרים את הבעייה ("הבעייה" לא תיפתר במהלכים חד צדדיים, צבאיים או מדיניים, אלא במו"מ), הם מאפשרים לתחזק אותה. מבחינת הימין הישראלי, במילים אחרות, עזה היא מחלה כרונית. אין לה תרופה. כלומר אולי יש, אבל החולה הזה לא מעוניין בה.

עם כל הביקורת שהוא משמיע על שרון, בנימין נתניהו הולך בדרכו: כמוהו הוא מסתבך בחקירות, כמוהו הוא משתמש במשפחתו כדי לנהל את המדינה (השפעת עמרי שרון הייתה גדולה פי כמה מהשפעתו של יאיר נתניהו) וכמוהו הוא סבור שאין לבעייה העזתית פתרון טוב. כדי להגיע לפתרון המועדף מבחינתו (הכרה פנימית וחיצונית בהיותה של ישראל הגדולה מצב בלתי הפיך) צריך זמן. ההתנתקות הרוויחה לישראל של הימין זמן. כמו שרון, ביבי סבור שההתנתקות הייתה מהלך רציונלי ורווחי שאסור לבטל אותו. אדרבא, נתניהו סבור שהמצב בעזה, עם כל הבעייתיות ביישובי עוטף עזה, מצוין. החמאס נחלש, מדינת ישראל שולטת בו במידה רבה, העימותים התקופתיים זולים יחסית—לפחות פוליטית. הדבר האחרון שנתניהו רוצה הוא לנהל את עזה כפי שיפעת ארליך מציעה לו. קשה לדעת אם היא מבינה איזה מחיר, צבאי, כלכלי ומדיני יידרש כדי להגשים את החלום הנדל"ני שלה. ישראל של ביבי אוהבת את חמאס. מבחינתה זהו הפרטנר המושלם: הוא מאוס על כל העולם, יכולתו הצבאית אפסית ויכולתו המדינית לא קיימת. אם המטרה היא למנוע כל לחץ מדיני על ישראל, החמאס עושה את העבודה.

עד כאן מה שבאמת השיגו הקברניטים באמצעות ההתנתקות (לא מעט). אבל ישנו הישג חשוב הרבה יותר שאליו לא כיוונו הקברניטים. ההתנתקות שברה את המשיחיות הישראלית. ההנחה בקרב המשיחיסטים בישראל הייתה שהם כופים על ההיסטוריה להיכנס לנתיב הנכון. כדי להיכנס לנתיב הזה מותר להפר את החוק, לשקר, לגזול, פה ושם לשפוך דם. האמצעים הללו מקודשים על ידי המטרה. בתחילה תיראינה ההתנחלויות הלא חוקיות מוזרות ותעוררנה ויכוח, אבל משהו בנשמה היהודית יגיב אינסטינקטיבית על הגירויים המיסטיים הללו, כשם שהגיב על נוכחותם הפתאומית של המקומות הקדושים אחרי 67. הצנחנים יבכו, לב האבן של השלטון החילוני יתרכך. עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עימנו אל. האל שהניח לעמו להתנוון בגלות יתעורר בזכות חסידיו הנחושים מריבצו ויינשא על כפיהם אל הארץ המובטחת. שאלות פרגמטיות (עלות-תועלת) הן בבחינת מס שפתיים. לא הביטחון הוא שגורם להקמת יישובים, אלא בנייתה ההדרגתית של הארץ המובטחת. הביטחון יבוא עם המשיח. הוא אינו תלוי בשיקולים בזויים של פוליטיקאים יהודוניים (כמו כל מהפכנים, המשיחיסטים בזים לבעלי הבתים ולוקים באנטישמיות קלילה).

בתחילה נחלה המשיחיות הישראלית הצלחות גדולות. קבוצת מיעוט בולשביקית, גוש אמונים, השתלטה על הציונות הדתית ולאחר מכן הפכה לגורם המשפיע ביותר במדינה. הרב קוק הפך מהוזה הזיות שולי לחוזה המדינה שבדרך—מדינת ההלכה החמושה הבנויה מסביב לבית המקדש. זה לא התנהל על מי מנוחות. היו תגובות נגד (חסרות משמעות) וחמור מזה, רבין ופרס חתמו על הסכמי אוסלו. לכאורה תקלה חמורה. אלא שהסכמי אוסלו עוררו אותה התנערות שלה ציפו בימין המשיחי: העם התקומם. משה פייגלין—היום דמות מגוחכת ונלעגת ואז אחד מכלי הגאולה—אירגן מרי אזרחי ויגאל עמיר עשה את העבודה המלוכלכת שקנאים מצופים לעשות. הבחירה בנתניהו אחרי רצח רבין הייתה אות משמים. לכאורה לא ייאמן. בעצם ייאמן—השגחה עושה מה שצריך.

אלא שאז באה ההתנתקות. היא הייתה תקיעת הסיכה (הסכין?) האולטימטיבית בבלון המשיחי. את ההתנתקות לא עשה איש שמאל, אלא אדריכל ההתנחלויות, אהוב המתנחלים, שר הביטחון שהלך הבייתה אחרי הטבח בסברה ושתילה. בעייה. על הבעייה הפרסונלית אפשר היה להתגבר איכשהו (הזדקן, הסתאב, נחלש). על האדישות העממית הגדולה ביחס לפינוי גוש קטיף היה קשה הרבה יותר. המתנחלים שלפו את כל עזרי הזיכרון שברשותם, את כל הגירויים מעוררי התגובה הפבלובית שעבדו בעבר, תערובת של קיטש ומוות: הם בכו, הם קרעו קריעות, הם הכריזו על חבורת המתיישבים בגוש קטיף כעל יהודים בשואה ועל המפנים כנאצים, הם הזהירו מתוצאות נוראות, הם חירפו וגידפו בשם אחדות העם והאומה, ובעיקר קראו "בשם הבעל מהבוקר ועד הצהריים לאמור, הבעל עננו! ואין קול ואין עונה". ההתנתקות קרתה. ובעצם אף אחד (כולל ביבי משיח צדקנו) אינו מעוניין להחזיר את הגלגל לאחור. אנחנו אולי לא היינו עושים זאת, אבל טוב שזה נעשה. ברוך שפטרנו.

זה לא אמור היה לקרות בעידן המשיחי. זה כנראה איננו העידן המשיח, אם כן. מקס וובר (כריזמה ובניית מוסדות) צפה את העתיד טוב יותר מן הראי"ה קוק. אחרי פרץ הכריזמה המהפכנית באה בניית המוסדות הבעלבתית. אם זה אינו העידן המשיחי, אז צריך לבדוק מה עם המשכנתא, צריך להזרים כספים לא רק לבניית הארץ, אלא גם למקורבים. המפד"ל של חנן פורת ולוינגר הפכה למפד"ל של נפתלי בנט ואיילת שקד: לא סגפנים מקריבי עצמם למען החזון, אלא חבורת עסקנים הדואגת להתנחלויות בשילוב של מתק שפתיים משיחי (חזון משיחי שרק אווילים כסמוטריץ' או גזענים ציניים כמו בן גביר עדיין מאמינים בו): יידישקייט, נופת צופים, ביטחון, אינטרסים. הרבה אינטרסים. המשיח יבוא כמובן. מתי? לא בעתיד הנראה לעין. תור הייקוב-הדין-את-ההר חלף. זהו זמן הפשרות. הדור השני והשלישי רוצה להיות כמו דודניו מעבר לקו הירוק: הוא רוצה זכויות לנשים, הנאות, גורמה כשר, סטארט-אפים. משיח? כשיבוא נדבר.

זוהי תוצאה חשובה של ההתנתקות. היא לא חשובה משום שהיא נותנת יתרון למחנה השמאל. קץ המשיחיות הציונות דתית לא החליש את הימין אלא חיזק אותו. הימין החילוני-מסורתי אימץ את הפרוגרמה המדינית של המשיחיסטים מבלי לאמץ את ההסברים שהם נותנים לה. זהו מאכל קל יותר לעיכול לרוב האוכלוסייה ומתיישב היטב עם מגמות עולמיות של היימנה בשם שינאת זרים ותיעוב לאליטת הזכויות המערבית. אבל השיקולים, לטוב ולרע, בעולם הלא-משיחי הם פרגמטיים. ביבי הוא פרגמטיסט וסביר להניח שגם יורשיו יהיו כאלה. המדיניות שלהם בעייתית בעיניי, אבל עם פרגמטיסטים ואופורטוניסטים אפשר לנהל משא ומתן. עם משיחיסטים לא. ארבע עשרה שנים להתנתקות. היא השאירה אותנו ללא פתרון פוליטי-מדיני. מצד שני, היא השאירה אותנו עם פחות קצף על השפתיים. בטווח הארוך זה לא חסר חשיבות.

8 תגובות

  1. ויש עוד יתרון חשוב להתנתקות. בזכותה הבנתי, והבינו רבים אחרים, שהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון, שתי מטרים מן הרצועה הצרה של גוש דן – היא התאבדות קולקטיבית.

    אהבתי

  2. טוב שאנחנו לא בתוך עזה אבל יותר טוב היה אם בגין היה מתעקש להחזיר אותה למצרים.
    אבל השבר הגדול מבחינתי של ההתנתקות היא לא עצם ההתנתקות אלא התנהגות הרשות השופטת והתנהגות התקשורת. הרשות השופטת שכחה מה הם זכויות אדם, חופש דיבור, חופש ההפגנה. ילדות בנות 14 נעצרו למספר שבועות, אוטובוסים נעצרו כיוון שנוסעיהם התכוונו להפגין (ועוד, קצרה היריעה…). לא שמתי לב לרמיסת הזכויות אשר נעשו זה תוך כדי תקופת ההתנתקות אלא רק לאחר מכן. אבל ההסבר שיתן לאחרונה ע"י השופט העליון בדימוס מצא זעזעה אותי במיוחד. כשנשאל מדוע בית המשפט העליון התנהג כפי שהתנהג הוא ענה שהם עשו זאת כיוון שרוב העם תמך בהתנתקות. משמע, בית המשפט הוא פוליטי, זכויות לא קיימות כש"השלטון" מתאים לאג'נדה. והתקשורת, טוב הם רק "איתרגו" את שרון. מאז, כל פעם שמנהיג ימני מחליף צד, אני מבין שהוא עושה זאת כדי לזכות ב"איתרוג" משלו. (ראה מקרה ריבלין או את התמיכה "ההרואית" של כחלון בבית המשפט העליון).

    אהבתי

  3. מעניין. הגעתי סקרנית ויצאתי מעודדת. בכל פעם שנדמה לי שגרוע מזה לא היה, איכשהו תזכורת, פירוט התהליכים והתוצאות (הזמניות), מפיחים תקווה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s