על משכבי בלילות

מה הפשע, הו הצעיר והנעים שבאלים, מה העוון שבגינו
נמנעת אך ממני, האומלל, הטובה במתנותיך, השינה?
העדרים דוממים, העופות וחיות הבר שותקים.
פסגות הרים קמורות כמו שקעו בשינה,
הנהרות השוצפים אינם רועמים כדרכם;
גלי הים שקטו מזעפם והם נחים רדומים בחיק החוף.
זו הפעם השביעית מביטה פוֹיבֶּה בעיניי החולות, הקרועות לרווחה,
זה מספר הפעמים אשר ביקרוני אורות אוֹאֶטָה ופַּפוס [כוכבי הערב והבוקר],
אשר טיתונה [כוכב השחר] חלפה על פניי המבקשות רַחֶם,
ובשוט טל-בוקר קר הצליפה בי ברחמיה.
איך אשרוד? הן לא אוכל, גם לו היו לי אלף עיניו של ארגוס [ענק בעל אלף עיניים] הקדוש,
כי הוא חלקן עצם, חלקן פקח, ומעולם לא היה גופו ער כולו.
ומה אומר עתה, אבוי? אם מישהו בלילה הארוך
חובק נערה בין זרועותיו, ואותך מרחיק מעליו, כנגד רצונך,
עזוב אותו, אל השינה, ובוא אליי.
לא אבקש כי תשפיע על עיניי את כל חסדי כנפייך;
מאושרים ממני יבקשו זאת.
די אם תגע בי בקצה שרביטך,
או בצעד קל תחלוף על פניי.