בכל אשם צבי יעבץ, המייסד המיתי של החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. יעבץ החליט שבחוג "שלו" (יעבץ עמד בראש החוג כשלושים וחמש שנה) לא ילמדו את המבוא עוזרי הוראה חסרי ניסיון, אלא הסגל הבכיר. את היסודות צריכים להניח המומחים המנוסים ולא המתלמדים. לימוד המבואות לפרקים השונים (יוון ורומא, ימה"ב, העת החדשה המוקדמת והעת החדשה) הוא חובה קדושה. משורת המבוא, פסק הקיסר (כינויו של יעבץ בחוג היה "הפרינקפס"), משחרר רק המוות. "הגעת? שלום; מתי תלמד מבואות? קיבלת פרופסורה מן המניין? ברכות. באלו ימים אתה מעביר מבוא?"
התוצאה של אותה החלטה היסטורית היא שתלמידי החוג להיסטוריה זוכים כבר בשנתם הראשונה להיפגש עם חוקרים בכירים. אם לשפוט על פי חוויותיי שלי בחוג ועל פי המשובים השנתיים, המפגש הזה מוצלח. אבל אליה וקוץ בה: רובנו נדרשים להעביר את המבוא ל"פרק" שלנו עשרות פעמים. שנה אחר שנה אנחנו נתבעים ללמד לא רק את נושאי המחקר הנוכחי שלנו, אלא גם להעיף מבט ממעוף הציפור על העבר. לכאורה המורה חוזר כתוכי על אותו חומר. למעשה העבר של כל אחד ואחת מאיתנו משתנה. המורה המהלך בין העצים (השאלות המחודדות של המחקר הנוכחי שלו) נתבע לחשוב מחדש על המכלול, על היער. ככל שהוא צובר יותר קילומטרז' בין העצים, משתנה גם תמונת היער. האימפריה הרומית במערב עדיין קורסת, אבל האיך, המתי והלמה משתנים דרמטית. ומה שמאתגר לא פחות מן הצורך לשרטט שוב ושוב מחדש את מפת הדרכים הוא שאת סיפור השינויים התרבותיים ארוכי הטווח נדרש המורה לתווך לתלמידים ולתלמידות שאמתחת הידע ההיסטורי שלהם עדיין ריקה. הם שואלים "שאלות תם" שהן חדות לא פעם יותר מן השאלות המתוחכמות של המומחים. ואי אפשר לומר, "כשתגדלו תבינו". הם כבר גדולים. צריך לעזור להם להבין עכשיו.
הספר הזה הוא תוצר של המפגש המתמשך שלי עם סטודנטים בשנה אל"ף בחוג היסטוריה כללית ובה בעת של שנות המחקר והחשיבה הארוכות שלי. רציתי לתאר את הדרך שבה אני רואה את התקופה "שלי", תוך התחשבות בצורכי הקוראים שאינם מומחים (אני רוצה לקוות שלא מדובר רק בסטודנטים) בסיפור שיש לו התחלה אמצע וסוף. כתיבת הספר דרשה התגברות על הנטייה האינסטינקטיבית של המומחה לסבך, להציע מורכבות אינסופית על חשבון הסיפור הגדול ולהתעלם מחלקי הסיפור שאינם מעניינים אותו כחוקר. מהו הסיפור הגדול? זהו סיפורה של נפילת תרבות המערב היוונית-רומית בשלהי העת העתיקה ושל עלייתה מחדש של תרבות "מערבית" במובהק בין המאה האחת עשרה למאה השש עשרה. זהו סיפור מרתק שהושלך לא פעם אל הפח המכונה "חשכת ימי הביניים" (כלומר התקופה שאין מה ללמוד ממנה ואותהֿ). השתדלתי לספר אותו בצורה שבה הייתי רוצה שיספרו לי סיפורים על תחומים שבהם אינני בקיא: בפשטות ובבהירות, מבלי להניח ידע קודם ומבלי לשכוח הן את מורכבותם של הכוחות המייצרים הן את ההיסטוריה והן את היחידים שמהם היא עשויה.
קריאה נעימה.
לרכישת הספר לחצו על הקישור
הבלוג של אביעד קליינברג 