החיסון והעדר

החכמה העממית אומרת שהדרך הבטוחה ביותר להשכיח מליבך כאב קל היא להביא עליך כאב קשה. אבל לפעמים קורה גם ההפך. כאב קל מסיח את דעתך מכאב קשה. מגפת הקורונה שאנחנו חווים היא דוגמא. האיום אמיתי; הוא דורש היערכות ופעולה, לבל יהפוך למסוכן יותר, אבל בסופו של דבר מדובר במגפה דה לוקס. רובם הגדול של הנדבקים מבריא במהירות מבלי שייגרם לו נזק חמור והמגפה פוגעת רק מעט באנשים פעילים בגיל הפוריות. מגפות בעבר כילו במהירות אחוזים גדולים לא מתוך הנדבקים אלא מתוך האוכלוסייה כולה—ילדים, צעירים, מבוגרים וקשישים. הגרועה מכולן הייתה מגפת הדבר בימי הביניים. הדבר המית בין 40 ל50 אחוז מאוכלוסיית העולם (במונחי זמננו חישבו על מותם של כמעט 4 מיליארד (!) בני אדם.

השפעת הספרדית, שהתפשטה בעולם ב1918, קטלה כ50,000,000 בני אדם—2.5% מאוכלוסיית העולם. במונחי האוכלוסייה בת ימינו כ180,000,000 מתים. לשם השוואה, אם יגיע מספר המתים בארה"ב ל60,0000 כפי שצופים (וההערכות משתנות מרגע לרגע, בדרך כלל כלפי מטה) מדובר בפחות משתי אלפיות מאוכלוסיית ארה"ב.

בישראל, שבה, דומה, הצלחנו לעבור את הרע מכל, מדובר לעת עתה בפחות ממאה מתים, רובם קשישים חולים, מתוך אוכלוסייה של כ 9,000,000. כל אדם שמת הוא עולם ומלואו ואמצעי הזהירות שננקטו מנעו פגיעה גדולה יותר. אבל בדיעבד תיזכר המחלה פחות בגלל הקורבנות (רק לשם השוואה, בשנה האחרונה מתו 770,000 בני אדם מאיידס, מגפה שיצאה מן האופנה בשנייה שבה הפסיקו למות ממנה במערב), ויותר בגלל תוצאותיה הכלכליות והחברתיות: ההוצאה האדירה שהעולם הוציא כדי למנוע את התפשטות המחלה, מדלדלת את הרזרבות הנכבדות של העולם (חשוב לזכור שמדיניות השיתוק בשם הרפואה אפשרית בזכות הרזרבות שנצברו בשנים טובות יותר ולא הושקעו—במודע—במערכת בריאות טובה יותר).

מה יקרה כאשר יקשה על השילטונות להציע לחם ושעשועים ולהשיג שקט פוליטי? מה יקרה כאשר ההזרמה המסיבית של משאבים לאליטה קטנטנה—מדיניות שהעולם נוקט בה מאז שנות התשעים—תתחיל לפגוע פגיעה אמיתית באוכלי הלחם ובצופי תכניות הריאליטי? ימים יגידו.

אבל בואו נחזור למכה שנשכחה. בחודשים האחרונים הוכתה הפוליטיקה הישראלית מכה אנושה. הפוליטיקה בחברה דמוקרטית על הפקדת טובת הציבור בידי נציגים. אנחנו נותנים לנציגינו את הסמכויות השייכות בדין לנו ומצפים מהם לפעול לטובת הכלל. אנחנו יודעים שהנציגים האלה אינם קדושים ואינם מלאכים. אנחנו יודעים שיש בהם מושחתים, אבל אנחנו מניחים שהמערכת מאזנת את עצמה, מקיאה מושחתים, וזוכרת את המשימה המוטלת על שכמה. העודפים שהצליחה החברה במערב לצבור בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה ובייחוד בשנות השמונים והתשעים, איפשרה לאליטה הכלכלית-פוליטית לשנות את ההסכם הבלתי כתוב. היא פיזרה כסף ושיגרה מסרים: הכל בסדר. אנחנו דואגים לכם. הניחו לפוליטיקה והתרכזו בתכניות הריאליטי. נכון שקבוצה זעירה מתעשרת בצורה מפלצתית והפערים החברתיים גדלים, אבל ייש מספיק לכולם. מה איכפת לכם שלפלוני יש מטוס פרטי, אם אתם טסים בזול במטוס רגיל? פרלמנטים צייתניים ניפקו חקיקה המיטיבה עם הסופר-עשירים ובהדרגה הפכה הפוליטיקה למועדון פרטי של בעלי ההון ושל אלה שיהפכו באמצעותה לבעלי הון—שומרי סף שהגיעו משום שידעו לעצום עיניים אחרים שלמדו במהירות את אמנות העצימה. שוב ושוב הועברו אותם מסרים: מה איכפת לכם? הרי אתם נוסעים ל"הכל כלול" ומחליפים מכונית מעת לעת? מה איכפת לכם שהעשירים מתעשרים, שפטרונים רבי עצה מאפשרים לקבוצות בעלות זכויות יתר לא להטות שכם ולקבל פטור מחובות אזרחיות? יש מספיק לכולם. ובמקביל חשוב לצייר את עוכרי השלווה בשם עקרונות הממשל התקין כנודניקים נלעגים, כטרחנים, כמקלקלי מסיבות.

כל זה היה מבוסס על מראית עין. למראית עין השליטים אוהבים אותנו. נכון, הם מעבירים לא פעם את רוב העוגה לעצמם ולמקורביהם, אבלל היי—יש מספיק לכולם. השליטים אוהבים אתכם-אותנו. הם פועלים למעננו. המהלך הזה של ריקון הפוליטיקה מתוכן היה חלקי. לכאורה היו אנשים שהצביעו על התרמית—על כך שימי השפע לא יימשכו לעד ושמערכת שטובת הכלל אינה לעיניה אינה מוכנה באמת לימים קשים, שהיא מוכרת את העתיד המשותף למען מקורבים. האופוזיציה הזאת היא הבסיס שאתו ניתן לחשוב בצורה ביקורתית על השיטה ולבנות בבוא השעה אלטרנטיבה.

מה שהתחולל בישראל בחודשים האחרונים הוא צעד נוסף בתהליך ריקון הפוליטיקה מתוכן. בזה אחר זה הראו שלוחי הציבור של האופוזיציה שהם שקרנים ונוכלים: מאסף הראל בתל אביב דרך עמיר פרץ וגנץ בזירה הלאומית (השלימו את הרשימה בעצמכם). העוצמה של המהלך הזה היא בכך שהסחורה העיקרית שהאנשים הללו הציעו היא היושרה. ומה שויתרו עליו הוא היושרה, גם אם השיגו הישגים כאלה או אחרים תמורתה. בעולם שבו כולם שקרנים, כולם נוכלים, כולם פועלים לביתם, הנוכלים הוותיקים והמנוסים מקבלים אינדולגנציה פלנריה (מחילה כוללת ומלאה). מה לנו כי נלין עליהם? Cosi fan tutti. כך עושים כולם. ואם כך עושים כולם, הבחירה אינה בין שקרנים לדוברי אמת, אלא בין שקרנים סמכותיים לשקרנים גמגמניים. אסור לגמגם. מותר לשקר. במי אנחנו בוחרים אפוא בעולם החדש? בשקרן הסמכותי שאנחנו מקווים שאחרי שייקח לעצמו את חלק הארי, יותיר משהו גם לנו.

ברוכים הבאים לעולם הפוסט-דמוקרטי.