אשרי המאמ"ן

הניחו לטענות המופיעות בדו"ח אמ"ן על הקורונה. אפשר להתווכח עליהן–בעיקר משום שהן חוזרות על חזיונות אימה אקספוננציאליים שכבר הופרכו–מה שלא ברור זה מדוע אמ"ן עוסק בעניינים שאין ולא כלום בינם לבין מטרותיו כגוף צבאי החוקר את האויב.

בישראל נראה מובן מאליו לטשטש את הגבולות בין החברה האזרחית לבין כוחות הביטחון. כסף וסמכויות זורמים אל הצבא; גנרלים, תפיסות עולם, אוצר מילים ומערכות הפעלה מנטליות לא דמוקרטיות, לא שקופות, מקדשות מטרה, זורמים אל האזרחות.

הצבא אולי אינו אירגון יעיל במיוחד (הצלחותיו בתחום שלשמו נוצר–הכרעת האויב–בינוניות), אבל הוא עתיר משאבים מכל הסוגים, משאביםשהחברה האזרחית מעבירה אליו מעל השולחן ומתחתיו, לא במעט בזכות נציגיו הרבים בפוליטיקה ובכלכלה ובזכות תפיסת העולם החרדתית (אנחנו באיום קיומי מתמיד) שממנה אירגוני ביטחון ניזונים. בעת צרה מופיעים האזרחים עם הכובע ביד ומחזרים על פתחי הצבא. צריכים מכונות הנשמה? סיירת מטכ"ל. צריכים מעקב אחרי חולים? שב"כ. צריכים שמישהו יחשוב וינתח? 8200.

והצבא עוזר. למה לא. בכל פעם שאנחנו מקצרים דרך ומעבירים לצבא, לשב"כ ולמוסד תפקידים שלא נועדו להם, אנחנו מחלישים את הדמוקרטיה הרעועה גם כך שלנו.

רוצים דו"ח קורונה? גוף אזרחי בבקשה. רוצים מעקב אחרי חולים? הוציאו את השב"כ מהעסק. רוצים פוליטיקה שפוייה? היפטרו מאווירת סוף העולם.