איך הפכנו לקרעכץ בחלומו של ביבי

כשהייתי ילד, גרנו בשכנות לשלושה בתי כנסת: האחד אשכנזי, האחד צפון אפריקני והשלישי נסיון ישראלי לעירוב. התפילות היו מתחילות מידי יום בשש בבוקר. בימים הנוראים מוקדם יותר. אורחים שלנו בביתנו השתאו: "איך אתם מצליחים לישון עם כל הרעש הזה? רעש? איזה רעש?" תהינו. "אה כן, בתי הכנסת. מתרגלים."

הדמוקרטיה הישראלית התרגלה. אחרי מה שנראה כנצח בשליטת נתניהו, צווחות, חרפות, שקרים, שחיתות, טימטום, הסתה–כל אלה שוב אינם מקפיצים אותנו ממשכבנו. "איך אתם יכולים לחיות ברעש הבלתי פוסק הזה?" שואלים אורחים מזדמנים. "רעש? איזה רעש?"
התרגלנו. הדמוקרטיה הישראלית נמה. היא מצפה לנסיך. בלי נסיך היא ממאנת לפקוח את עיניה.

מעת לעת מגיעים מועמדים ומנסים לנשק את שפתינו. אנחנו לא מתעוררים. מתברר שהם לא הפתרון, אלא עוד חלק מן הבעייה. להתעורר בכוחות עצמנו איננו יכולים. המחאה הישראלית, פעמון האזעקה הציבורי, קמה בוקר אחד משינה טרופת סיוטים רק כדי לגלות שהפכה לקרעכץ. נמאס! נו אז מה עושים? לחם מחמצת.

הביביזם הוא סוג של ניוון שרירים פוליטי. מט סנדלרים גאוני שמשכנע אותנו ששנתנו היא עירות, ששחור זה לבן, ששחיתות היא הנורמה, שיהיה טוב

יהיה טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s