הקסם הביביסטי נשבר והוא נשבר, כצפוי, מסיבות כלכליות. הטירוף, השחיתות, ההסתה–כל אלה היו עוברים ללא זקיפת גבה בימים של שפע. כל עוד היה טוב, הייתה התחושה שיש לתת למי שאחראי לכל הטוב הזה (ולו לטענתו ולטענת כלבלביו) להמשיך. אז מה אם הוא לוקח לעצמו? יש מספיק לכולם. האדישות הזאת לערכים, לעקרונות, לדמוקרטיה שיגעה את המבקרים. השאר חיו באושר.
כשהשגשוג נגמר, השאלות צצות. כשיש מספיק, לאף אחד לא איכפת מה אוכלת מארי אנטואנט. כשרע, העובדה שהיא מציעה עוגות (אני יודע שזה מיתוס) נעשית סטירת לחי. כשבחוץ נגמרים החסכונות, האטימות ורדיפת הבצע של ביבי, התאווה לעוד איזו הטבה– דברים שלא הרגיזו איש מלבד מבקריו המעטים בעשור ויותר שבו הוא מושל בנו– מרגיזים. הכתובות הראשונות כבר הופיעו על הקיר. ההזדהות המוחלטת עם המנהיג היקר נסדקה.
ואף על פי כן הכיסא יציב, לעת עתה. כי כשנמאס מפלוני, פונים לאלמוני, וכרגע מימינו ומשמאלו של ביבי אין איש–ודאי לא ראש הממשלה החליפי. אבל ריח החולשה כבר החל להגיע לנחיריים. ובפוליטיקה, גבירותיי ורבותיי, החולשה היא כמו נפאלם בבוקר. המחליף לא יכול להגיע מבפנים. זה לא הרגע להחרות להחזיק. זה הרגע להציע אלטרנטיבה.
הבלוג של אביעד קליינברג 
מלחמת לבנון הראשונה. השנאה של הימין אלינו לא ידעה גבול. אפילו רצח אמיל גרינצוויג לא גרם להם לעצור ולהרהר, בטח שלא טבח סברא ושתילה.
מתי הרגשתי את רוח הקרב שלהם דועכת? רק במשבר המניות הגדול. לא שהם נהיו שמאלנים אבל פתאום הלהט נעלם
אהבתיאהבתי
קשה להאמין כמה מילים נעשות לא רלוונטיות תוך כמה שבועות.
איזה נחלש ואיזה נעליים.
בינתיים המדינה מתפרקת, מוסדות שהוקמו לרווחת האוכלוסייה, נעלמים, נמחקים ואיתם האנשים.
כספים נגנבים לאור יום, בלי בושה, בלי חשש.
לבזיזה מצטרפים בכל יום שודדים נוספים ואנו,
כמו גלמים עומדים ובוהים בנעשה מבלי יכולת לעשות דבר.
אם המערכת היתה מתפטרת מהר עם תחילת ההפגנות, כמו גולדה, בגין ואולי אולמרט, עוד אפשר היה לתקן משהו. אלא שעד שהקוץ הזה יצא, כבר יהיה קשה לשקם ורק דיקטטור יוכל להרים פה משהו
אהבתיאהבתי