נזכרתי בסוף

יש משהו מדכדך בראיון של מני מזוז עם גידי וייץ במוסף הארץ. כתמיד, שומרי הסף הישראלים נזכרים לשמור על הסף אחרי שפרשו בקול ענות חלושה.

קחו לדוגמא את הקמפיין של נתניהו נגד מערכות החוק, בעצם נגד הדמוקרטיה.
"היה כאן ניסיון מתמשך לרסק את המשטרה, את הפרקליטות, את היועץ המשפטי לממשלה, את בתי המשפט", אומר מזוז. "המערכת המשפטית אמורה לאזן את הכוח של השלטון, וברגע שהיא מתרסקת – כל המבנה קורס. יש לנו דוגמאות מהמרחב, לא מאוד רחוק מכאן, שמראות איך מקריסים מערכת דמוקרטית. היינו קרוב לשם, אין ספק. בעבר ההתקפות האלה באו מהשוליים. הפעם הן הגיעו מראש הממשלה, כשהשיא היה כמובן ההופעה שלו כנאשם בבית המשפט, כששרי הממשלה עומדים מאחוריו. זאת היתה סצנה מפחידה מסרט בדיוני".

מפחיד. אבל כשהעניין הובא לדיון בפני הרכב של 11 שופטים, מזוז הצטרף לחבריו להרכב שקבעו פה אחד כי נתניהו רשאי להרכיב את הממשלה. לא מפחד, הוא מבהיר. זה פשוט כי החוק, לדעת מזוז, ברור ואי אפשר היה לשלול את זכותו של אדם להיבחר ואת זכות הציבור לבחור. ולמה מתירה הלכת דרעי-פנחסי לפטר שר העומד לדין בעברות חמורות? או—כי שר אינו נתניהו. מזוז אינו פוחד מנתניהו. כלומר עכשיו אינו פוחד. ברגע המבחן הלך עם הזרם. למה זה שונה מחוקי ענישה קולקטיבית שמזוז מתנגד להם נחרצות? האם אין תפקיד בית המשפט בהרכב הנכבד ביותר שלו להתריע על סכנה? האם לא היה ראוי היה שמני מזוז יכתוב דעת מיעוט תקיפה על עניין שמוביל לדעתו לא רק לעוול, כמו הריסת בתי מחבלים, אלא להרס הדמוקרטיה הישראלית?

כדרכם של ממלאי תפקידים ישראלים, מזוז משאיר את תפוח האדמה הלוהט הזה לדעת הקהל ולחשודים עצמם. בעל כורחך אתה נזכר בדו"חות הערכיים המגוחכים שנהג אליקים רובינשטיין לצרף לעוד פטור בלא כלום שהנפיק לפוליטיקאים. זה לא רק ראש ממשלה שנגדו הוגש כתב אישום שמסוכן. גם חוק הלאום הוא חוק מסוכן, אבסורדי, חוק שלא יעלה על הדעת. מזוז ידבר עליו כשיפרוש. כלומר הוא פרש ועכשיו הוא מדבר.