ללא שורשים

אני בפולין עם חבורת חוקרות מן המכון לחקר ההגירה במרכז האקדמי רופין (שאני משמש כנשיאו). למה אנחנו פה? כי כשהמציאות מתערערת, כמו במלחמת רוסיה אוקראינה על מיליוני הפליטים שהיא מייצרת, אקדמאים צריכים להניח למקלדות ולוועדות המינויים ולצאת למקום שבו תחומי המומחיות שלהם יכולים להביא תועלת. הפליטים האוקראינים מגיעים בהמוניהם לפולין. פולין אפוא.

בשבילי זה לכאורה מעין מסע שורשים. מוצא משפחתי, משני אגפיה, מכאן, מן האדמות הללו. אבל האמת היא שאין לי שורשים במקום הזה. ואולי בגלל שאין לי שורשים כאן אין לי שורשים בכלל. הורי הגיעו לישראל כפליטים, אחרי מלחמת העולם השנייה. הם ניצלו ממכונת ההשמדה הגרמנית בזכות בריחה לברה"מ. הדיקטטורה הסטליניסטית הרצחנית לא רצחה, כידוע, יהודים. אדרבא, בניגוד לרוב מדינות המערב, היא קיבלה ללא שאלות המוני יהודים שנמלטו מן הגרמנים ומעוזריהם. אסונות גדולים מצמיחים בעלי ברית מוזרים. המדיניות הזאת של סטאלין הצילה את הוריי. למשפחותיהם לא היה המזל שהיה להם. הם נרצחו. למעשה כל עולמם של ניצולים כמו הוריי נרצח. ערים ועיירות, מוסדות תרבות ודת, שפה, פולקלור—כל אלה חוסלו בשואה שכילתה את רוב רובה של יהדות פולין.

גרועה לא פחות מן הזוועה שהמיטו עליהם החייזרים הגרמנים, הייתה התחושה שהשכנים, מבחינות אחרות קורבנות המשטר הנאצי כמותם, לא הושיטו יד לנרדפים על נפשם. היו כמובן צדיקים, חסידי אומות העולם, אבל רוב שכניהם, אנשים שהכירו היטב, עמדו מנגד. חלקם אף שמחו כשהיהודים נעלמו. כשהגיעו הוריי ארצה, שרפו כמעט לאלתר את אוניותיהם. בתוך שלושה חודשים המירו את הפולנית ואת היידיש בעברית שבורה. את התרבות שבה חיו אבותיהם אלף שנים לא העבירו לדור הבא–אלינו. הם לא התגעגעו, לא ציטטו, לא הזכירו, לא שיתפו בעולם שהותירו מאחוריהם. אני צריך לדייק: הוריי דיברו פה ושם על חלקים תלושי הקשר מעולמם: על ריח של שיח מסויים, על טעם של גרגרים ופיטריות, על איזה מצעד ביום העצמאות הפולני, על בית המדרש. לפעמים תיארו נהר או צריח כנסייה. אבל כל אלה היו טלאי עבר שלא יצרו שום תמונה שיכולתי לדמיין לעצמי. לא פעם ליוו את התיאורים הללו בהערות על האנטישמיות של בני ארצם. מעולם לא הביטו אחור בגעגוע.

הפנית העורף הזאת לא נעשתה בצו הרשויות. היא לא צוותה בשם כור ההיתוך ("מיזוג גלויות") המקודש. להוריי לא הייתה אידיאולוגיה והדבר היחיד שהיה קדוש בעיניהם היה זיכרון המתים. מחיקת העבר הייתה תגובה פוסט-טראומטית על האסון הנורא שאותו חוו. אבל התגובה הזאת התאימה להפליא לאידיאולוגיית יצירת האדם החדש הישראלית. לא פחות מזיכרון, בניית אומה דורשת שכחה. הדור שלי שכח. עכשיו אני חוזר. לארץ זרה.