קודם עושים, אחר כך חשבון

יום שני בפולין, יום עמוס מאד. הבוקר נפתח בביקור בעמותת humandoc, אחת מן העמותות שנחלצו לסייע בקליטת הפליטים. במפגש משתתפים קולטים ונקלטים שהיו לקולטים. הם מספרים סיפורים מרגשים על הטרגדיה האנושים המתחוללת לעינינו. הם מספרים על אנשים שנאלצו לעזוב, מהיום למחר, מתנהלים לאורך הדרכים העמוסות והמסוכנות אל עבר הביטחון, בחסות השכנה ממערב. רוב הנמלטים הם לא-לוחמים: נשים וילדים הנושאים אתם צרורות שנארזו במהירות, בעלי חיים אהובים ומעט מזכרות בעלות ערך רגשי. מתי יחזרו? הם אינם יודעים. הם מספרים על טרגדיות שהיו לחלק מן היומיום: על חתולים שנותרו מאחור, על זקנים שמיאנו לעזוב ושהקשר אתם נותק, על ילדים שהגיעו לבדם.

מעבר לטרגדיות האנושיות שהחזרתיות מקהה את עוקצן הרגשי, עולה אצלנו איזו תובנה שמתחדדת במפגשים הבאים, איזו הערכה לכישרון העשייה של הקולטים. הם לא קראו את הספרות, אבל איכשהו הוא פועלים על פיה. עוד לפני שהרשויות הצליחו להגיב, נחלצו אזרחים מן השורה לעזור. מבלי לחכות להוראות מלמעלה גייסו אנשים ומשאבים, שינעו ציוד, יצרו קשרים עם עמיתים בתוך פולין ומחוצה לה. כשהרשויות התעוררו, כבר הונחה תשתית ראשונית של עזרה בכל הרמות: עזרה ראשונה—של מחסה ומזון ובגד ותרופות—ועזרה שנייה, נפשית ורגשית. פליטים שהגיעו לפני שבוע גויסו לסייע לאחיהם שהגיעו עתה. מי כמוהם מבין מה עובר על החדשים. מי כמוהם יודע מה נכון לומר ומה נכון לעשות. העשייה של הנמלטים, חזרו ואמרו לנו, היא הכרחית לשלומם הנפשי. היא מונעת מהם לשקוע בפסיביות: היא מעניקה להם מחדש תחושה של יכולת, תחושה של אחריות, תחושה שלא הכול נגזל מהם.

מוורשה אנחנו נוסעים לסטוצ'ק לוקובסקי, עיירה במחוז לוקוב. רצינו להבין איך מתבצע תהליך הקליטה מחוץ לערים הגדולות. להפתעתנו אנחנו מתקבלים בכבוד גדול וחסר פרופורציות. באולם האירועים שבבית העירייה ממתינים לנו ראש העיר ופמלייתו, צוות טלוויזיה והנכבדים המקומיים—ממנהל בית הספר ועד הספרנית. ראש העיר נושא נאום ארוך על פולין, על אוקראינה ועלינו. אני נדהם לגלות שאני מצופה להשיב בנאום משלי. אני נואם כמיטב יכולתי ומתראיין לטלוויזיה, משמיע שילוב של עיקרי אמונה אמיתיים (למה אנחנו פה) וקלישאות על הקשרים האמיצים בין המרכז האקדמי רופין לסטוצ'ק לוקובסקי. בטרם יחלק לנו צצקעס מקומיים (לוחות שנה, גלויות וחוברות הסברה), מזכיר ראש העיר שבעבר הלא רחוק היו שבעים אחוז מתושבי סטוצ'ק לוקובסקי יהודים. איפה הם היום? נעלמו. בסוף חודש אוגוסט 1942 העבירו אותם גרמנים ופולנים לגטו פריסוב. משם לטרבלינקה. לא חשוב איפה התחיל הסיפור היהודי בפולין, הוא נטה להסתיים באחד מאתרי הרצח המקומיים. ככל הידוע לי, אבותיי מעולם לא היו בסטוצ'ק לוקובסקי. בטרבלינקה היו דווקא.

אנחנו ממשיכים ללובלין. אנחנו מדברים עם אנשי חינוך ועם פרוייקטור הפליטים המקומי. שוב חוזרים הסיפורים על התגייסות של עמותות ושל השילטון המקומי להושיט יד. אנשים עובדים מסביב לשעון, הם מספרים; כללים נוקשים מרוככים כדי להקל על הפליטים להיקלט. ומה עם תקציב? הפרוייקטור, עובד סוציאלי, משיב: "אנחנו עושים מה שצריך. הכסף יגיע." "אתם מתישים את עצמכם בעבודה ללא גבולות. אפשר להתנהל על אדי מוטיבציה רק לזמן מוגבל" אנחנו מעירים.  "ברור שצריך להתחשב בשחיקה," הוא אומר, "אבל עכשיו לא הזמן לחשבונות"; נסתדר". אנחנו מקווים שהצדק אתו. לחשבונות יש נטייה להגיע במוקדם או במאוחר.

מחר ניסע אל הגבול.

2 תגובות

להגיב על עודדה לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s